יש רגעים שבהם אנחנו עושות ניקוי:
יושבות, עוצמות עיניים, חוזרות על ארבעת המשפטים של הו'אופונופונו, מרגישות את הלב נרגע, הנשימה נפתחת.

אבל יש רגעים אחרים, למשל, כשאנחנו קונות במכולת, עונות למייל, נוהגות, מדברות עם הילד או עם בן הזוג, שדווקא שם, באמצע החיים, מתרחשת המהות האמיתית של ההו’אופונופונו.

מה זה אומר “להיות בניקוי”?

כשאנו מתרגלות הו’אופונופונו לאורך זמן, משהו משתנה באופן שבו אנחנו חוות את המציאות.
אנחנו מתחילות לזהות כל תגובה, שיפוט, פחד או עלבון כהזמנה רכה לניקוי במקום כאירוע שמצריך הסבר או מלחמה.

ניקוי אמיתי איננו רק 'פעולה', אלא הוא מצב תודעה מתמשך שבו אני חיה מתוך ידיעה:
כל מה שאני רואה – נולד בתוכי ומתקיים בתוכי, וכל מה שאני מנקה – משתחרר מהעולם כולו.

היום-יום הופך לתפילה

כשאני מנקה תוך כדי נהיגה – אני לא סתם שומעת מוזיקה, אני מרפאה את הדרך.
כשאני שוטפת כלים – אני לא מסיימת מטלה, אני מנקה זיכרונות של עבר.
כשאני מדברת עם מישהו שמכעיס אותי  – אני לא “מתמודדת” איתו, אלא מנקה בתוכי את התדר שמתעורר.

הניקוי הופך לנשימה. החיים עצמם הופכים לתפילה.

הגוף שלנו הוא הראי הכנה ביותר של הנשמה.
לפני שהמילים מצליחות לצאת, לפני שהלב מבין מה באמת קורה – הגוף כבר יודע.
הוא לוחש לנו דרך תחושות, עייפות, מתחים, או כאב.

כשאנו מתמקדים בריפוי, אנחנו לומדים להקשיב לשפה הזו.
אנו לא מתייחסים אל הכאב כאל אויב שצריך לתקן, אלא כאל ילד קטן שמבקש אהבה.
בבחינת הו'אופונופונו – כל כאב פיזי הוא זיכרון שמבקש להתנקות.

הגוף כראי של הזיכרון

הכאב בגוף הוא לא עונש, אלא מכתב אהבה ממעמקי התודעה.
הוא מספר לנו שיש משהו שלא קיבל תשומת לב, בחיינו האלה או אולי אפילו בחיים קודמים,
רגש שלא קיבל מקום, חוויה שלא עובדה עד הסוף או בכלל, פחד שנשאר קפוא במקום.

כשאנחנו עובדים עם גישת הו'אופונופונו, אנחנו לא שואלים “מה לא בסדר בי?"
אלא “מה בי מבקש אהבה עכשיו?"
וכשאנחנו מקשיבים לגוף מתוך חמלה – אנחנו פותחים שער ריפוי אמיתי.

ניקוי רגשי – במקום להילחם, לאהוב

אנחנו רגילים להילחם בכאב: לקחת כדור, להשתיק, להתעלם.

זה בסדר, אולם כשהכאב חוזר או מתגבר, הוא מושך את תשומת הלב שלנו.
הכאב לא בא להרוס, הוא בא להזכיר – שאנחנו חיים, ושיש בתוכנו מקום שזקוק למגע, לנשימה, לרוך.

כאשר אנו אומרים את ארבעת המשפטים של ההו’אופונופונו, ארבעת המפתחות לניקוי הנשמה ולקבלת ההשראה האלוהית, אנחנו מזמינים ריפוי – לנפש, ללב, וגם לגוף.
עלינו לזכור שהגוף אינו נפרד מהתודעה,
והאהבה שלנו מרפאה את שניהם באותה נשימה.

כולנו חוות רגעים שבהם הלב פועם מהר מדי, המחשבות רצות, הגוף מתכווץ והכול מרגיש “יותר מדי”.
החרדה, בעומקה, היא לא אויב.
היא פשוט ניסיון של הנפש להחזיר אותנו הביתה, לרגע הזה, אל המקום שבו יש רק נשימה אחת נכונה.

הו’אופונופונו מלמדת אותנו להקשיב למה שמפחיד, לא כדי לנתח או להבין, אלא כדי לאהוב את מה שעולה.
כשהפחד פוגש אהבה – המערכת נרגעת.

להבין את החרדה מחדש

חרדה נוצרת כשהמיינד מאבד אחיזה בהווה. הוא רץ לעתיד, מדמיין תרחישים, מנסה לשלוט.
אבל הלב, הוא רק רוצה שנעצור וננשום.

בהו’אופונופונו אנחנו לומדים שהחרדה אינה “בעיה” אלא זיכרון.
זיכרון של פחד ישן, של חוסר ביטחון, של רגע לא פתור.
היא לא דורשת מאיתנו להילחם בה, אלא רק להאיר עליה אהבה.

הניקוי כתרופה רכה

ברגע שבו שהחרדה עולה, אנחנו נושמות, ואומרות בלב:

אני מצטערת. בבקשה סלחי לי.
תודה לך. אני אוהבת אותך.

המילים האלה פועלות כמו מים על אש. לא כי הן “מוחקות” את החרדה,
אלא כי הן מנקות את הזכרונות שמייצרים אותה.
הן מזכירות לנו מי אנחנו – תודעה שקטה, נושמת, נצחית, מעבר לכל גל רגשי.

מערכות יחסים הן המעבדה הרוחנית הגדולה ביותר של חיינו.
שם, מול האחר, נחשפים המקומות הכי עמוקים, הכי פגיעים, ואלו שהכי מבקשים ריפוי בתוכנו.|
לפעמים זה קורה ברכות, ולפעמים דרך כאב, מרחק, או קונפליקט.
אבל תמיד, האחר הוא מראה. זוהי מראה מדויקת לזיכרון או אנרגיה בתוכנו שמבקשת להתנקות.

לתשומת הלב

ישנה נטייה להתייחס למונח 'מראה' של האחר, כאילו מה שאנו רואים בו קיים גם אצלנו,
כלומר אם התנהגות ילדותית של אדם מסויים לא נעימה לי, אזי גם ההתנהגות שלי היא ילדותית. זה לא נכון.

המשמעות היא שמה שאדם אחר מעורר בי –  זה מה שהוא משקף לי שקיים בי. האם התחושה שמתעוררת בי היא של חוסר סבלנות – זה הדבר שאליו אני מתייחסת. אולי סלידה, אולי עצבים. שם משמעות ההשתקפות.

אין “הם” – יש “אני רואה בי”

בהו’אופונופונו, אנחנו מפסיקים להאשים.
אנחנו מבינות שכל מה שאנחנו חוות מול אדם אחר הוא בעצם ביטוי של תדר פנימי שלנו.

האדם שמכעיס, שמאכזב, שלא מקשיב, לא “גורם לנו” להרגיש דבר, אלא פשוט מציג בפנינו זיכרון ישן,
שמבקש מאיתנו דבר אחד בלבד: אהבה.

כשהכאב במערכת יחסים מתעורר

כשיש מתח או כאב בינינו לבין מישהו קרוב, האגו רוצה לנתח, להסביר, לשנות.
אבל ריפוי אמיתי לא קורה דרך שכנוע, אלא דרך ניקוי.

ברגע שאנחנו אומרות בלב:

“אני מוכנה לקחת אחריות על מה שאני רואה" – אנרגיה חדשה נכנסת ומשהו נרגע.
אנחנו מפסיקות לנסות “לתקן את השני" ומתחילות לשחרר את מה שבנו מבקש ריפוי.