אלרגיה היא אחת הדרכים המורכבות והעדינות שבהן הגוף מדבר.
תגובה שנראית לעיתים “מוגזמת” לגירוי חיצוני קטן: מזון, אבק, פריחה, ריח, תרופה. אלרגיה היא מסר.

בהסתכלות של הו’אופונופונו נתבונן באלרגיה כסימן לכך שיש בנו זיכרון ישן שעדיין חווה איום, גם אם אין איום ממשי כאן ועכשיו.

מערכת החיסון – שומר הסף של הזהות

מערכת החיסון נועדה להגן עלינו. היא זו שמחליטה מה "אני" ומה "לא אני". מה מותר להכניס פנימה ומה צריך להרחיק.
במצב של אלרגיה, מערכת החיסון פועלת בעוצמה, מזהה אויבים ואיומים ומסמנת לנו, דרך הגוף.
לעיתים היא מזהה דבר נייטרלי כאויב. לא כי היא טועה, אלא כי היא מגיבה מתוך זיכרון.

בהו’אופונופונו אנו מבינות: כאשר מערכת החיסון מגיבה כך, לעיתים יש בתוכנו זיכרון ישן של חדירה, סכנה, חוסר ביטחון או אובדן גבול.

הגוף אינו מגיב רק להווה, הוא מגיב למה שעדיין חי בתודעה.

אלרגיה כקונפליקט פנימי פעיל

ברפואה החדשה, אלרגיה אינה נתפסת כתקלה,
אלא כתוצאה של קונפליקט פנימי שלא נפתר,
שנצרב במערכת העצבים ובגוף.

לרוב מדובר בקונפליקט של:

• חדירה פתאומית
• גועל או דחייה
• פחד לא מודע
• חוסר אונים
• חוויה שבה "משהו נכנס אליי מבלי שהסכמתי"

ברגע הראשון שבו התרחש הקונפליקט,
המוח קישר בין החוויה הרגשית לבין הגירוי שהיה נוכח באותו זמן
(אבק, מזון, ריח, פריחה, חומר מסוים), ומאותו הרגע,
כל מפגש חוזר עם אותו גירוי מפעיל את הקונפליקט מחדש,
גם אם אין סכנה אמיתית בהווה.

הגוף נאמן לזיכרון שהוא עדיין מנסה להגן עליו.

סוגי אלרגיות – והקונפליקט שמאחוריהן

למרות שכל אלרגיה היא אישית וייחודית, ניתן לזהות דפוסים רגשיים נפוצים לפי סוג התגובה:

אלרגיות עור

כגון פריחה, אקזמה, גרד, אורטיקריה – קשורות לעיתים לקונפליקט של גבול שנחצה.
תחושה שמישהו או משהו "נכנס לי למרחב", שאין לי הגנה, שאין לי מעטפת בטוחה.

העור, שמהווה את הגבול הראשון שלנו מול העולם, מדבר כאשר לא הצלחנו לומר "עד כאן".

אלרגיות נשימתיות

כמו נזלת אלרגית, אסתמה, שיעול – קשורות לא פעם לחוויה של חנק רגשי,
קושי "לנשום את החיים", תחושה שאין לי מקום או מרחב להיות אני.
לעיתים יש כאן פחד, איום, או מתח מתמשך בסביבה הקרובה.

אלרגיות למזון

נוגעות לעיתים בקונפליקט של הכלה:
משהו "לא מתעכל לי" – לא רק בגוף, אלא גם בנפש.
חוויה שנכנסה אליי בלי שהייתי מוכנה,
או מצב שבו נדרשתי לקבל משהו שלא התאים לי.

אלרגיות לריחות, חומרים או תרופות

עשויות להיות קשורות לחוויות של גועל, דחייה, זיכרון לא מודע
או קישור לאירוע שבו הגוף הרגיש מאוים.

לא תמיד נדע למה.
לא תמיד נזכור את הרגע הראשון.
אבל הגוף זוכר.

הקונפליקט שלא קיבל קול

לעיתים הקונפליקט כלל לא קיבל ביטוי:
לא כעסנו,
לא התנגדנו,
לא אמרנו "לא"
לא התרחקנו.

אבל הגוף זכר.

אלרגיה יכולה להופיע כאשר:

• רצינו להתרחק ולא יכולנו
• נאלצנו להכיל משהו שלא התאים לנו
• גבול נחצה – פיזית או רגשית
• הרגש נתקע בלי פורקן

והגוף ממשיך להגן, גם שנים אחרי.

לא להאשים – להקשיב

בהו’אופונופונו אין האשמה – לא של הגוף, לא של עצמנו, ולא של הסביבה.

אנחנו לא שואלות: "מה לא בסדר בי?", אלא: "איזה זיכרון בתוכי עדיין מפעיל את האלרגיה שאני חווה עכשיו?"

הניקוי אינו מחליף טיפול רפואי או אבחנה, הוא מוסיף רובד עמוק של ריפוי פנימי.

הבטן היא המקום שבו החיים פוגשים אותנו בלי פילטרים.
לפני מחשבה. לפני הסבר. לפני סיפור.

שם אנחנו:

• מעכלות חוויות
• מחזיקות רגשות לא מעובדים
• מנסות לשלוט במה שלא ניתן לשליטה

וכשמשהו לא מתעכל – הגוף מדבר.

הבטן כמרכז ביולוגי־עיצבי (“המוח השני”)

מערכת העיכול אינה רק צינור מזון.
היא מערכת עצבית עצמאית – המערכת העצבית האנטרית –(המעית, ENS)  המכילה מיליוני נוירונים ומתקשרת באופן דו־כיווני עם המוח דרך עצב הואגוס.

המשמעות:

• סטרס רגשי משנה תנועתיות מעיים
• חרדה משפיעה על הפרשת חומצות ואנזימים
• עומס מתמשך פוגע באיזון המיקרוביום

לכן, גסטריטיס, מעי רגיז, נפיחויות, עצירויות או שלשולים
לעיתים אינם קשורים רק לאוכל, אלא לקונפליקט פנימי מתמשך.

משהו בחיים לא מתאים, והבטן מנסה להתמודד.

מערכת העיכול והמערכת האוטונומית – מבט עצבי

על פי התיאוריה הפוליווגאלית של סטיבן פורג'ס, כאשר אין תחושת ביטחון, הגוף עובר למצב הישרדותי  (Fight / Flight) ואז זרימת הדם מתרחקת ממערכת העיכול, העיכול מואט או משתבש והגוף “מעדיף לשרוד” מאשר לעכל.

זו הסיבה שאין ריפוי עיכול אמיתי בלי תחושת ביטחון פנימית.

הבטן בהיבט רגשי־פסיכוסומטי

בגישות גוף־נפש שונות הבטן קשורה ל:

• כעס מודחק – “אסור לי לכעוס”
• בושה – “משהו בי לא בסדר”
• קושי להציב גבולות
• צורך חזק בשליטה

שליטה אינה אופי, היא תגובת פחד.

כשאין אמון באנשים, בחיים ובעצמנו – הבטן מתכווצת.

ההיבט האנרגטי והרוחני – צ’אקרת מקלעת השמש

במסורות מזרחיות, הבטן העליונה (מקלעת השמש) היא מרכז:

• העוצמה האישית
• הרצון
• הזהות
• האמון בדרך

חסימה במרכז זה תתבטא ב:

• עיכול רגיש
• עייפות
• חוסר שקט פנימי
• צורך לשלוט או להיעלם

העיכול משתפר כשהמאבק נרגע.

הלב אינו רק משאבה ביולוגית.
הוא שדה. מרחב חי שבו נפגשים גוף, רגש, זיכרון ותודעה.

ברפואה המערבית הוא נמדד בלחץ, דופק וזרימת דם.
בעולמות הרגש, הגוף־נפש והרוח הוא נמדד ביכולת להרגיש, לאהוב, להיפתח ולסמוך.

וכשהלב “כואב”, לא תמיד מדובר בעורק חסום או בעיה תפקודית ביולוגית.
לפעמים זה כאב שלא קיבל מקום.

הלב כמערכת רגשית-עצבית

מחקרים מתחום הנוירוקרדיולוגיה מראים שהלב מכיל רשת עצבית עצמאית, מעין “מוח לבבי”. הרשת הזו מתקשרת עם המוח דרך עצב הואגוס, ומשפיעה על:

• ויסות רגשי
• תגובת סטרס
• תחושת ביטחון או סכנה
• קצב נשימה ופעילות הורמונלית

כאשר אדם חי לאורך זמן במתח רגשי, באובדן לא מעובד או בכאב מודחק, המערכת הזו נכנסת לדריכות מתמשכת.

לא דרמה, לא התקף, אלא כיווץ שקט ומתמשך.

מחלות לב כתגובה רגשית עמוקה

בהסתכלות הפסיכוסומטית רואים קשר מובהק בין מצבי לב לבין חוויות רגשיות כגון:

• עצב שלא בכו אותו ו/או עליו: רגשות שנעצרו כדי “להמשיך לתפקד”.
• אובדן שלא עובּד:  פרידה, מוות, שינוי זהות או קריסה של חלום.
• אהבה שלא העזנו לבקש: או שלא הרגשנו ראויות לה.
• עומס רגשי מתמשך:  אחריות, דאגה, נתינה בלי קבלה.

הגוף לומד. והלב לומד מהר במיוחד.

כשהוא חווה שוב ושוב שפתיחות מובילה לכאב הוא מפתח אסטרטגיה: כיווץ = הגנה.

הלב והמערכת האוטונומית: מבט סומטי

על פי התיאוריה הפוליוואגאלית*, כאשר אין תחושת ביטחון, הגוף עובר למצב הישרדותי.
בלב זה מתבטא ב:

• דופק לא סדיר
• תחושת לחץ או מועקה
• קוצר נשימה
• עייפות לבבית רגשית

לא כי משהו “מקולקל”, אלא כי המערכת עושה את מה שהיא יודעת כדי לשמור.

* התיאוריה הפוליווגלית של  ד"ר סטיבן פורג'ס, מסבירה כיצד מערכת העצבים האוטונומית שלנו מווסתת את מצבנו הפיזיולוגי בתגובה ללחץ ולביטחון.

סליחה כפעולת ריפוי לבבית – לא מוסרית, אלא פיזיולוגית

בהו’אופונופונו, סליחה אינה פעולה מוסרית. היא פעולה עצבית-אנרגטית.

כשאנחנו אומרות:

אני מצטערת, בבקשה סלחי לי

אנחנו לא מבקשות סליחה על מי שאנחנו. אנחנו פונות אל הזיכרון הנשמתי – זה שלימד את הלב להיסגר כדי לשרוד.

זו אינה הצהרה שכלית, זו קריאה רכה למערכת העמוקה ביותר בגוף.

הלב לא צריך להיות אחר, הוא רק צריך רשות להרגיש.

ריפוי לבבי אינו דורש “להיות חיוביות”. הוא דורש הסכמה.

הסכמה:

• להרגיש בלי למהר לפתור
• לפגוש כאב בלי לנתח
• לאפשר לעצב, לאכזבה ולאהבה להיות נוכחים בלי שיפוט

ברגע שאנו מפסיקות להגן על הלב בכוח, ומסכימות לפגוש את מה שנשמר בו, מתחיל ריפוי שקט.

לא דרמטי.
לא מיידי.
אבל אמיתי.

יש מילים שאנחנו אומרות בקלות,
אבל מרגישות אותן רק לעיתים רחוקות.
“אני סולחת לעצמי” היא אחת מהן.

אנחנו נוטות לשפוט את עצמנו על טעויות,
להחזיק באשמה ישנה,
ולהאמין שאם רק נבין למה עשינו את זה, נוכל להתקדם.

אבל סליחה אמיתית אינה הבנה שכלית.
סליחה היא רכות של לב.
סליחה היא נשימה פנימה,
סליחה היא הסכמה לראות את עצמנו בעיניים של אהבה.

סליחה – לא מחיקה אלא חיבוק

בהו’אופונופונו, סליחה היא לא על “מה שעשינו”, אלא על הזיכרון שיצר את המעשה.

אנו מבקשות סליחה לא כדי להאשים את עצמנו,
אלא כדי לשחרר את הזיכרון/המידע  שמנהל אותנו מבפנים.

כשאנו אומרות “אני מצטערת, בבקשה סלחי לי",
אנו פותחות דלת פנימית ואנרגיה תקועה מתחילה לזוז.
הלב נרגע, והאשמה מתמוססת אל תוך חמלה.

בין סליחה לחמלה

ההבדל בין “להגיד סליחה” לבין להרגיש סליחה
הוא ההבדל בין מילים ריקות לבין ריפוי אמיתי.
סליחה נולדת כשאנו מוכנות להרגיש את הכאב שמאחוריה,
ולהישאר שם בלי לברוח, בלי להוכיח, בלי להסביר.

כשאנחנו נושמות לתוך המקום הכואב ואומרות לו “אני אוהבת אותך",
איננו מבטלות את מה שקרה, אלא נותנות לו מקום להתרפא.