אמרו לנו תמיד שהילדות שלנו בנתה אותנו,

הפכה אותנו למי שאנחנו.

טובים יותר, לפעמים טובים פחות.

אמרו לנו תמיד שכל השריטות שלנו מגיעות מההורים שלנו,

והשריטות האלו מנהלות אותנו עד היום,

בכל יום, בכל רגע,

משפיעות על החיים המקצועיים שלנו,

משפיעות על החיים המשפחתיים שלנו,

משפיעות על החיים החברתיים שלנו,

משפיעות על חיי האהבה שלנו.

נתקלתי במהלך חיי, המקצועיים והאישיים

באנשים שאמרו לי שככה זה,

וככה הם, וזה מה יש.

ככה הם גדלו, זה מה שהם מכירים,

ואי אפשר אחרת.

באופיי האופטימי ומנסיון החיים שלי,

'אי אפשר' זה לא מושג קביל.

'אי אפשר' זה אומר 'קשה, אבל אפשרי'.

אפשרי, אם רק רוצים.

כמי שחוקרת את הנשמה, הנפש והמיינד כבר שנים ארוכות,

אני מבינה כמה השפעות מנהלות אותנו,

ותנו לי לספר לכם משהו, הן התחילו הרבה הרבה הרבה לפני הילדות.

כל השפעה נוצרה מאירוע, מהתנהגות, ממילה בכל גלגולי חיינו (וגם ביניהם).

כל אלה אגב, אנרגיות בתדרים שונים.

כולן אנרגיות שספגנו והקרנו הלאה,

ואנרגיה – היא ברת שינוי.

תשאלו כל פיזיקאי מתחיל.

זו אולי הסיבה שבמהלך חיי

גם כשנכחו בחיי אנשים עם אנרגיה

שבואו נגדיר אותה כ'מורכבת',

תמיד קיבלתי אותם בחיי

בלב אוהב ומכיל,

יש לי היכולת לראות בהם את הניצוץ שבהם, את האלוהות, את ההשראה,

את כל מה שהם, לפני שהתכסו בעננות של כאב, הישרדות וסבל.

ידעתי שזו אנרגיה שיש לה את הכוח להיות רכה יותר,

נכונה יותר, עבורם אגב, לא עבורי. אני הייתי יכולה להיות הנהנית המשנית,
אבל לא בזה היה העניין.

יש אנשים בחיי המקצועיים והאישיים

שבחרו להניע את האנרגיה שלהם.

הם בחרו בכך מסיבה אחת –

לא היה להם טוב, או לפחות, לא היה להם מספיק טוב.

בעצם, אני אדייק יותר –

היה להם מספיק רע.

הם הרגישו כאוס מתחולל בתוכם,

הם התרחקו מעצמם,

והם הרחיקו מעליהם אנשים טובים, יקרים, אוהבים.

לאבד אדם יקר לך, זה כאב בלתי נתפס.

זה מדהים איזו רמת סבל נדרשת

כדי שנהיה מוכנים לזוז.

היו גם כאלה שבחרו אחרת.

לשמר את האנרגיה הקיימת,

את הסיבות, הדפוסים והתירוצים.

הם לא חיים טוב יותר,

אולי לפעמים, במחשבה

או כשהניצוץ מצליח לברוח החוצה אל האור לכמה רגעים.

גם לא באמת נוח להם,

אבל הפחד –

ממאמץ,

מלהיכשל,

מלהצליח,

ובעיקר – מלהרגיש – את כל קשת הרגשות,

הפחד הזה משתק.

אלה האנשים שלא יישירו אליכם מבט.

אלה האנשים שלא יחבקו אתכם כשיראו דמעה בעיניכם.

אלה האנשים שלא יאפשרו לכם מקום לשים את הראש על הכתף.

אלה האנשים שלא יאמרו לכם אהבה, במעשה או במילה.

אילו רק ידעו כמה עוצמה יש ברגש,

כמה כוח יש ברגישות,

כמה סדר יכול להיווצר בתוך הכאוס,

אם רק יעניקו – חסד קטן של רוך ואהבה.

מסתובבים בינינו אנשים רבים, רבים מדי,

שבוחרים בסבל,

שמונעים אהבה, מאחרים ומעצמם,

שהנשמה שלהם צועקת וזועקת לעברם,

אבל הם לא שומעים.

הם לא שומעים כי הם צועקים יותר חזק.

כשאני שומעת את הצעקות האלה,

של האנשים האלה,

עם הנשמות היפות המכוסות,

אני אוהבת לחבק אותם.

פיזית – אם זה אפשרי ומתאים.

מילולית, ואנרגטית.

הנשמה שלי, כמו שלכם,

מחוברת לכל נשמה אחרת בעולם, ביקום כולו.

והסבל של האחת, מטלטל את האחרת.

אלא שהחיבוק של האחת – מרגיע את כולן.

ולפעמים, הצעקות רבות מדי,

הופכות למכות איומות לנשמה, לנפש וללב שלי,

הופכות ל'מספיק רע' כדי לזוז,

ואז אני בוחרת –

לוותר על הסבל

לבחור ברוך ובאהבה,

והכאב יחלוף מעצמו.

כי ככה כולנו,

לא משנה עם הילדות שלנו 'דפקה' אותנו,

או שהיתה לנו ילדות נפלאה –

במהלך החיים ניפגש אלו באלו,

אם הורינו לא הכאיבו לנו,

אז אחרים במהלך חיינו יכאיבו לנו –

ולנו נשארת הבחירה –

זכרון הסבל או אהבת ההשראה.

מה ההעדפה שלך?

חיבוק,
שירי