אין “הם”, יש “אני רואה בי”

בהו’אופונופונו, אנחנו מפסיקים להאשים.
אנחנו מבינות שכל מה שאנחנו חוות מול אדם אחר הוא בעצם ביטוי של תדר פנימי שלנו.

האדם שמכעיס, שמאכזב, שלא מקשיב, לא “גורם לנו” להרגיש דבר, אלא פשוט מציג בפנינו זיכרון ישן,
שמבקש מאיתנו דבר אחד בלבד: אהבה.

כשהכאב במערכת יחסים מתעורר

כשיש מתח או כאב בינינו לבין מישהו קרוב, האגו רוצה לנתח, להסביר, לשנות.
אבל ריפוי אמיתי לא קורה דרך שכנוע, אלא דרך ניקוי.

ברגע שאנחנו אומרות בלב:

“אני מוכנה לקחת אחריות על מה שאני רואה" – אנרגיה חדשה נכנסת ומשהו נרגע.
אנחנו מפסיקות לנסות “לתקן את השני" ומתחילות לשחרר את מה שבנו מבקש ריפוי.

לראות את האלוהי שבשני

כאשר אנחנו מנקות, אנחנו נזכרות באמת:
מאחורי כל כאב, יש נשמה.
מאחורי כל קונפליקט – יש אהבה שממתינה להתגלות.
כשאנחנו רואות באדם האחר את הניצוץ האלוהי,
גם אם קשה, גם אם זה לא הדדי – משהו משתחרר.

אנחנו מפסיקות לראות “אותו” ו“אותי” –
ונזכרות שכולנו ביטויים שונים של אותה אהבה אחת.