הו’אופונופונו וחרדה – חזרה לנשימה, לרגע הזה

כולנו חוות רגעים שבהם הלב פועם מהר מדי, המחשבות רצות, הגוף מתכווץ והכול מרגיש “יותר מדי”.
החרדה, בעומקה, היא לא אויב.
היא פשוט ניסיון של הנפש להחזיר אותנו הביתה, לרגע הזה, אל המקום שבו יש רק נשימה אחת נכונה.

הו’אופונופונו מלמדת אותנו להקשיב למה שמפחיד, לא כדי לנתח או להבין, אלא כדי לאהוב את מה שעולה.
כשהפחד פוגש אהבה – המערכת נרגעת.

להבין את החרדה מחדש

חרדה נוצרת כשהמיינד מאבד אחיזה בהווה. הוא רץ לעתיד, מדמיין תרחישים, מנסה לשלוט.
אבל הלב, הוא רק רוצה שנעצור וננשום.

בהו’אופונופונו אנחנו לומדים שהחרדה אינה “בעיה” אלא זיכרון.
זיכרון של פחד ישן, של חוסר ביטחון, של רגע לא פתור.
היא לא דורשת מאיתנו להילחם בה, אלא רק להאיר עליה אהבה.

הניקוי כתרופה רכה

ברגע שבו שהחרדה עולה, אנחנו נושמות, ואומרות בלב:

אני מצטערת. בבקשה סלחי לי.
תודה לך. אני אוהבת אותך.

המילים האלה פועלות כמו מים על אש. לא כי הן “מוחקות” את החרדה,
אלא כי הן מנקות את הזכרונות שמייצרים אותה.
הן מזכירות לנו מי אנחנו – תודעה שקטה, נושמת, נצחית, מעבר לכל גל רגשי.