הו’אופונופונו, חנוכה וניסים

כשהאור נדלק מבפנים

חנוכה הוא חג של אור, אבל לא רק אור חיצוני.
זהו חג שמזמין אותנו לשאול שאלה עדינה ועמוקה:
איפה האור שלי מבקש להידלק עכשיו?

הסיפור המוכר של פך השמן מדבר על נס –
מעט שמספיק להרבה,
אור שממשיך לדלוק גם כשנדמה שאין ממה.
אבל ברובד הפנימי, חנוכה מספר סיפור אחר לגמרי:
סיפור על ניקוי, על חזרה למקור,
ועל אמון בכך שגם כשהכול נראה חשוך –
האור כבר נמצא כאן.

נס אינו הפרת חוקי הטבע – אלא חזרה לאמת

בהו’אופונופונו, נס אינו אירוע חריג או מקרי.
נס הוא מצב תודעה.
זהו הרגע שבו אנו מפסיקות לפעול מתוך פחד, שליטה וזיכרונות ישנים,
ומסכימות לחזור למצב האפס –
למקום שבו התודעה נקייה, פתוחה, ומאפשרת להשראה האלוהית לפעול.

כשאנו בניקוי, אנחנו לא “מבקשות נס”.
אנחנו מסירות את מה שמסתיר אותו.

כמו שבית המקדש היה צריך להתנקות
כדי שהאור יוכל לשוב ולזרוח –
כך גם אנחנו.

המכבים שבתוכנו – הבחירה הפנימית

המכבים, ברובד הרוחני, אינם דמויות היסטוריות בלבד.
הם מייצגים את החלק בתוכנו שמוכן לעמוד מול ההרגלים הישנים,
מול הייאוש,
מול הקולות שאומרים: “אין סיכוי”, “זה גדול עליי”, “כבר ניסיתי”.

המכבי הפנימי הוא זה שאומר:
אני לא יודעת איך זה יסתדר,
אבל אני מוכנה לנקות.

הוא לא יוצא למלחמה חיצונית,
אלא בוחר להפסיק להילחם במציאות –
ולהתחיל לנקות את הזיכרונות שמנהלים אותה.

פך השמן – הלב שלנו

פך השמן שבסיפור חנוכה הוא סמל עדין ללב האנושי.
לעיתים הוא מרגיש קטן, סדוק, כמעט ריק.
אבל דווקא שם, במקום הצנוע והפשוט,
מתגלה הנס.

בהו’אופונופונו אנחנו לומדות
שלא נדרש מאיתנו להיות חזקות, מושלמות או “מוארות”.
נדרש רק דבר אחד:
להסכים לאהוב את מה שיש – גם אם הוא שבור.

כשאנחנו אומרות:
אני מצטערת.
בבקשה סלחי לי.
תודה לך.
אני אוהבת אותך.

אנחנו מנקות את הישן,
ממרקות עם "שמן" חדש את המיכל שלנו,
לאט, בעדינות, בלי דרמה.
והאור – נדלק מעצמו.