שונאת את פריז!

אני שונאת את פריז!!!

לא נושמת בעיר הזאת!

וגם לא סובלת את השפה הזו!

בגיל 16 הייתי בפריז בפעם הראשונה.

נשמע חלומי, אה?!

זה היה סיוט!

חוויה של חוסר בטחון, חוסר מוגנות, חוסר מרחב ופרטיות.

רק חיכיתי לעוף משם.

תודה לאל שתוך 3 ימים נסענו לדיסנילנד ומשם למדינות אחרות באירופה.

בגיל 20 שוב הייתי בפריז.

למה?!

כי במסגרת הטיול המשפחתי,

מישהו דחף את פריז ליומיים.

לכו תתווכחו עם עוד 6 אנשים ותסבירו להם למה לא…

במשך יומיים לא יכולתי לנשום.

פיזית, לא יכולתי לנשום.

ברגע שיצאנו מפריז, הריאות שלי נפתחו.

אויר, תודה לאל.

זהו! לא חוזרת יותר לפריז בחיים.

במהלך השנים שחלפו,

התחלתי לטפל בכל מיני דברים בי שדרשו ריפוי.

ולמדתי לטפל גם באחרים.

פתחתי קליניקה, עשיתי טוב לרבים. באמת טוב.

וככל שחלפו השנים, ודברים נרפאו בי,

יש דברים אחרים שגאו בי,

סימפטומים, תופעות פיזיות ורגשיות.

כל הבדיקות תקינות,

אבל ה'חולה' עוד שניה 'מתה'…

לא ויתרתי והמשכתי את תהליך הריפוי שלי.

עם כל תופעה חדשה שהגיע, התעקשתי יותר.

לפני כמה שנים, בחלק מהתהליך הזה, עלה בי זכרון.

קרה לי משהו בפריז.

לפני המוןןןן שנים. מה שנים?! גלגולים.

מה לי?! לנשמה שלי.

אירוע טראומתי אירע לי בעיר הזו,

שכבר הספקתי לשנוא ממזמן

ולא ביקרתי בה למעלה מ-15 שנים באותה העת.

ככל שהמשכתי להתעמק,

סימפטומים מסוימים לא חלפו,

והזכרון הזה קינן בי,

הבנתי שהוא לא עלה בי סתם,
גם לא התופעות הפיזיות והרגשיות שחוויתי.

הזכרון הזה מבקש החלמה.

הנשמה שלי נפצעה שם במקום הזה כל כך,

שהיא לא הצליחה לשחרר מעצמה עד כה את הכאב והסבל הרב.

דרך הכאב שלי היא מבקשת ריפוי.

החלטתי שאני נוסעת.

אני נוסעת להשלים עם פריז,

אני נוסעת לסלוח על מה שקרה שם בפריז,

So help me God!

בעודי מחפשת כרטיס טיסה,

פתאום בחדשות (שאני לרוב לא רואה) –

מהומות בפריז, מבעירים צמיגים בשאנז-אליזה…
זה הרגיש לי מסוכן מדי וויתרתי על התענוג.

במקום פריז, לקחתי את בתי לחופשה בהולנד,

והנחתי בצד את ההחלטה להשלים, לסלוח ולרפא.

אבל… הכאב שלי לא החליט להניח את עצמו בצד,

וכך החלטתי, שוב, שאני נוסעת.

שוב התיישבתי לחפש כרטיס טיסה,

ושוב בחדשות (איך דווקא בזמנים האלה,
החדשות קפצו מולי?!?!) – מהומות בפריז,
מבעירים צמיגים בשאנז אליזה.
שוב הרגיש לי מסוכן, ונחשו מה?
נכון, שוב ויתרתי על התענוג.

במקום פריז, לקחתי את בתי לחופשה בלונדון (האהובה עליי כל כך).

והכאב? והסבל?

ברור שנשארו. הפכו להיות חלק מפסקול חיי,
מוסיקת רקע בווליום משתנה.

לפני כמעט 4 שנים

החלטתי שוב שאני נוסעת לרפא את הדבר הזה.

חייבת להשלים עם פריז ולסלוח על מה שקרה שם,

חייבת לשחרר את הזכרון הזה מהנשמה.

היא לא התכוונה להרפות מהעניין הזה.

נחשו מה קרה?

התיישבתי לחפש כרטיסי טיסה, ובחדשות?

מהומות בפריז!!!

בשלב הזה כבר הבנתי שאני עומדת למבחן,
שכוחות אחרים מנסים לטרפד את העניין הזה
של ריפוי הנשמה שלי.

אבל הפעם, כבר הייתי חכמה יותר.

יומיים לאחר מכן נפגשתי עם חברה טובה
שיש לה משפחה בצרפת. יותר טוב אפילו – בפריז עצמה!

ביקשתי ממנה להתקשר ולשאול אותם מה קורה שם בעיר הזו.

והיא התקשרה.

אחרי שקשקשה כמה משפטים בצרפתית
(מבחינתי יש מצב שהיא שאלה מה המתכון לקרפ צרפתי מוצלח),
היא ניתקה ואמרה לי ש'יש קצת בלאגן, אבל לא משהו היסטרי, ורק מאוחר בלילה,
והחיים בשגרה'.

יומיים אחרי כבר היו לי כרטיסי טיסה לפריז.

גייסתי את אביה של בתי לבוא איתנו,

ככה גם נוכל להעניק לה חוויה משפחתית
וגם אני אוכל להתפנות לתהליך הריפוי שלי,
בזמן שהם יתפנקו על איזה שוקו חם וקרואסון.

תהליך הריפוי שלי תוכנן ליום השלישי שלנו בפריז.
ידעתי שאני צריכה להגיע לפון דז אר – גשר האומנויות,
שם התרחש האירוע ההוא ושם לעבור תהליך סליחה.

תיכננתי הכל מראש, והכנתי הכל מראש.

נחתנו בפריז בצהריים המוקדמים.

התמקמנו במלון, במרחק 3 דקות הליכה משער הנצחון,
ויצאנו לכבוש את השאנז-אליזה ואת האייפל.

חזרנו לנוח ובערב החלטנו לצאת לאייפל – לגלות אותו ואת אורותיו בחשיכה.

היינו עייפים וזקוקים למנוחה.

מה המנוחה הכי שווה כשאתם רחוקים מהמלון?

שייט על הסיין.

אפילו לא שמנו לב שהשעה כבר 23:00 בלילה.