כן. בהחלט אפשר לומר את המשפטים גם בלי לדעת בדיוק למי הם מכוונים.
בהו'אופונופונו אנחנו לא חייבות להבין באינטלקט/בשכל מהו הזיכרון, מאיפה הוא הגיע, למי הוא שייך, או מול מי בדיוק נוצר הקונפליקט. הרבה פעמים אנחנו בכלל לא יודעות/ים. הזיכרון יכול להיות אישי, משפחתי, בין־דורי, נשמתי או קולקטיבי, והוא יכול לפעול מתחת לפני השטח בלי שיהיה לנו סיפור ברור עליו.
לכן אפשר לומר בפשטות:
אני מצטערת.
בבקשה סלחי לי.
תודה לך.
אני אוהבת אותך.
ולהחזיק בתוכנו כוונה רחבה:
אני פונה אל כל הזיכרונות, הכאבים, הקונפליקטים והדפוסים שבתוכי, אלה שאני מודעת אליהם ואלה שלא, ומבקשת ניקוי, שחרור וחזרה לאפס.
המשפטים לא חייבים להיות מכוונים לאדם מסוים.
הם יכולים להיות מכוונים אל הזיכרון עצמו.
אל החלק בתוכנו שמחזיק כאב.
אל הילדה הפנימית.
אל הנשמה.
אל הישות האלוהית.
או פשוט אל כל מה שמבקש עכשיו ניקוי.
הכוונה חשובה יותר מהדיוק המילולי.
המטרה היא לא “לפגוע בכתובת הנכונה”, אלא להסכים לפתוח מרחב של אחריות, סליחה, אהבה וניקוי. ברגע שנאמר את המשפטים מתוך כוונה לשוב לאפס, התהליך כבר מתחיל לפעול, גם אם אנחנו לא יודעות/ים למי או למה בדיוק הוא מכוון.