סליחה עצמית – השער לריפוי אמיתי

יש מילים שאנחנו אומרות בקלות,
אבל מרגישות אותן רק לעיתים רחוקות.
“אני סולחת לעצמי” היא אחת מהן.

אנחנו נוטות לשפוט את עצמנו על טעויות,
להחזיק באשמה ישנה,
ולהאמין שאם רק נבין למה עשינו את זה, נוכל להתקדם.

אבל סליחה אמיתית אינה הבנה שכלית.
סליחה היא רכות של לב.
סליחה היא נשימה פנימה,
סליחה היא הסכמה לראות את עצמנו בעיניים של אהבה.

סליחה – לא מחיקה אלא חיבוק

בהו’אופונופונו, סליחה היא לא על “מה שעשינו”, אלא על הזיכרון שיצר את המעשה.

אנו מבקשות סליחה לא כדי להאשים את עצמנו,
אלא כדי לשחרר את הזיכרון/המידע  שמנהל אותנו מבפנים.

כשאנו אומרות “אני מצטערת, בבקשה סלחי לי",
אנו פותחות דלת פנימית ואנרגיה תקועה מתחילה לזוז.
הלב נרגע, והאשמה מתמוססת אל תוך חמלה.

בין סליחה לחמלה

ההבדל בין “להגיד סליחה” לבין להרגיש סליחה
הוא ההבדל בין מילים ריקות לבין ריפוי אמיתי.
סליחה נולדת כשאנו מוכנות להרגיש את הכאב שמאחוריה,
ולהישאר שם בלי לברוח, בלי להוכיח, בלי להסביר.

כשאנחנו נושמות לתוך המקום הכואב ואומרות לו “אני אוהבת אותך",
איננו מבטלות את מה שקרה, אלא נותנות לו מקום להתרפא.