הנחש הוא ערום, אבל מאיזה כיסוי?
״וְהַנָּחָשׁ הָיָה עָרוּם מִכֹּל חַיַּת הַשָּׂדֶה אֲשֶׁר עָשָׂה יְהוָה אֱלֹהִים…״
בקריאה הרגילה של הפסוק, המילה ״ערום״ מתייחסת לפיקחותו ולערמומיותו של הנחש. אבל קשה להתעלם מן הבחירה להציב את המילה הזאת דווקא כאן. הפסוק הקודם, האחרון בפרק ב׳, אומר: ״וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ״. ומיד לאחר מכן: ״והנחש היה ערום״.
זהו משחק מילים מוכר בעברית המקראית בין ״עָרוּם״ במשמעות פיקח לבין ״עֵירֹם״ במשמעות חסר לבוש. אבל אולי משחק המילים הזה מאפשר להקשיב למילה באופן נוסף.
אולי הנחש אכן ערום – לא מבגד, אלא מכיסוי. כיסוי שאדם וחווה עדיין עטופים בו. אולי הוא ערום מן המסך המכסה עדיין את עיני התודעה שלהם.
מעניין לגלות שהרעיון הזה אינו רחוק לחלוטין גם מן הפרשנות היהודית הקדומה. אבן עזרא*, בדיונו במילה ״ערומים״, מביא אפשרות הקושרת אותה גם ל״ערום״ במשמעות פיקח, ומסביר כי רוחו של החכם היא כביכול ״בלי מכסה״, פתוחה כמו העין. הקריאה שאני מציעה כאן אינה פירוש לשוני לפסוק, אלא הרחבה רוחנית שלו, ובכל זאת החיבור הזה בין ערמומיות, חשיפה ויכולת לראות מסקרן מאוד.
כי בתוך גן העדן, הנחש הוא זה שכבר רואה משהו שאדם וחווה אינם רואים.
הוא יודע.
מה הנחש יודע?
שמו של העץ האסור מספק את הרמז: עץ הדעת טוב ורע.
הנחש יודע שקיימת האפשרות לדעת טוב ורע עוד לפני שאדם וחווה אכלו מן העץ. הוא יודע מה תהיה תוצאת האכילה: ״וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע״.
כדאי להתעכב על זה.
בתוך הסיפור, אדם וחווה עדיין חיים במציאות שבה ההבחנה בין טוב לרע אינה חלק מן התודעה שלהם כפי שתהיה לאחר האכילה. הם אינם נטולי אינטליגנציה, ואינם יצורים חסרי תודעה. הם מדברים, עובדים, מקבלים ציווי ומתנהלים בעולם. אבל הם אינם יודעי טוב ורע.
הנחש, לעומתם, כבר יודע שהידיעה הזאת קיימת. אפשר לומר שבמובן הזה הוא היצור היחיד בגן העדן שהוא כבר ער אליה.
ער לקיומם של שני הקטבים – טוב ורע. אור וחושך. מותר ואסור. רצוי ולא רצוי.
הוא מכיר באפשרות שהמציאות איננה רק דבר שקיים, אלא דבר שאפשר להתבונן בו, להבחין בו, לחשוב עליו ולגבש כלפיו עמדה.
זו הנקודה שבה המילה ״ערום״ מקבלת עבורי משמעות נוספת: הנחש הוא ערום מן הכיסוי שמאפשר עדיין לאדם וחווה לחיות בעולם בלי לראות את מערכת הניגודים שבתוכו.
הכיסוי הזה אינו בהכרח דבר רע. אולי הוא התמימות עצמה.
אדם וחווה נמצאים בתוך החיים. הנחש כבר מסוגל לעמוד, כביכול, מחוץ להם ולהסתכל.
הנחש הוא לא רק עָרוּם. הוא גם עֵר, והוא גם מֵעִיר.
הוא לא מעיר באדם דבר שאינו קיים בו. הוא מעורר את מה שכבר נמצא שם כפוטנציאל: את היכולת לדעת, להבחין, לשאול ולבחור. כאילו הנחש מזהה בתודעה האנושית אפשרות שעדיין לא התעוררה במלואה, ונוגע בה.
הנחש והקוטביות
אחד הדברים המעניינים בנחש כסמל הוא שגם הוא עצמו מחזיק בתוכו ניגודים.
הנחש מפחיד אותנו, אבל במשך אלפי שנים הוא גם מסמל ריפוי. הוא יכול לשאת ארס שגורם לפגיעה ולמוות, ובאותה נשימה הוא מופיע בתרבויות שונות כסמל לבריאות, להתחדשות ולחיים.
מטה אסקלפיוס: נחש יחיד הכרוך סביב מטה, מזוהה עם רפואת המערב כבר למעלה מאלפיים שנה. אחת המשמעויות המרכזיות שיוחסו לכך היא יכולתו של הנחש להשיל את עורו, ולכן לייצג התחדשות. בספרות ההיסטורית על הסמל הרפואי חוזרים גם אל הדואליות שבנחש עצמו – יצור הקשור ברעל ובמוות ובו בזמן בריפוי ובהתחדשות.
זה כמעט אותו מתח שמופיע בעץ הדעת.
טוב ורע אינם שני עולמות נפרדים. הם שני קטבים שהתודעה מסוגלת כעת להבחין ביניהם.
גם הנחש אינו ניתן לחלוקה פשוטה ל״טוב״ או ״רע״.
הוא עצמו נושא את שני הצדדים.
וזה מעניין במיוחד משום שהמסורת שלנו רגילה כל כך לזהות אותו רק עם הצד השלילי של הסיפור. אבל גם בתוך התנ״ך עצמו התמונה מורכבת יותר.
בספר במדבר מופיע סיפור יוצא דופן נוסף שבו הנחש מחזיק בעת ובעונה אחת גם את הפגיעה וגם את האפשרות לריפוי.
בני ישראל נמצאים במסע במדבר, לאחר יציאת מצרים, ובשלב מסוים הם שוב מאבדים סבלנות. הם מתלוננים על הדרך, על משה ועל אלוהים, ושואלים מדוע הוציאו אותם ממצרים כדי למות במדבר. הם מתלוננים שאין לחם ואין מים, ומביעים סלידה מן המן שמלווה אותם בדרכם.
בתגובה נשלחים אל העם ״הַנְּחָשִׁים הַשְּׂרָפִים״. הנחשים נושכים את בני ישראל ורבים מהם מתים. העם מבין את חומרת המצב, מגיע אל משה ומודה: ״חָטָאנוּ כִּי דִבַּרְנוּ בַיהוָה וָבָךְ״. הם מבקשים ממשה להתפלל כדי שאלוהים יסיר מהם את הנחשים.
אבל כאן מגיע החלק המעניין.
הפתרון שניתן למשה אינו פשוט להעלים את הנחשים.
אלוהים אומר לו להכין שרף ולשים אותו על נס. משה יוצר נחש מנחושת ומציב אותו במקום גבוה, כך שכל מי שננשך יוכל להביט בו. והפסוק אומר: ״וְהָיָה אִם נָשַׁךְ הַנָּחָשׁ אֶת אִישׁ, וְהִבִּיט אֶל נְחַשׁ הַנְּחֹשֶׁת וָחָי״.
כלומר, הדבר שממנו הם מבקשים להיפטר אינו נעלם מיד. האדם שננשך נדרש לעשות פעולה אחרת: להביט.
וזו נקודה משמעותית – הנחש הוא זה שפוגע, ובכל זאת דמותו של הנחש היא גם זו שמוצבת מול עיניו של האדם ברגע שבו הוא מבקש לחיות. הדבר שפגע בהם, הדבר שממנו פחדו ושאותו ביקשו להסיר, מקבל עכשיו צורה שמוצבת מול עיניהם. הכאב מקבל צורה שאפשר לראות, להביט בה, להפנות אליה את המבט.
חז״ל עצמם מתעכבים על השאלה הזאת. במשנה במסכת ראש השנה הם שואלים: ״וכי נחש ממית, או נחש מחיה?״ ומשיבים שלא נחש הנחושת עצמו הוא שריפא את בני ישראל; כאשר היו מסתכלים כלפי מעלה ומשעבדים את לבם לאביהם שבשמים – היו מתרפאים. כלומר, המבט בנחש לא נועד להפוך אותו לבעל כוח מאגי או עצמאי, אלא להפנות את האדם אל מעבר לנחש עצמו, אל מקור הריפוי. מבחינה אמונית, זהו דיוק חשוב מאוד.
ובכל זאת, מבחינה סמלית, עצם הבחירה להציב דווקא את דמותו של הדבר שפגע מול עיני האדם נשארת בעיניי מרתקת. בני ישראל ביקשו שמשה יסיר את הנחשים, אבל האדם שננשך נדרש גם להביט. הדבר שממנו פחד ושאותו ביקש להרחיק מקבל צורה ונעשה משהו שאפשר להפנות אליו את המבט.
מכאן אני מציעה את הקריאה הרוחנית שלי: לפעמים הדרך אינה להסיר מיד מן העין את הדבר שמפחיד אותנו, אלא דווקא להיות מסוגלים לראות אותו.
אנחנו רגילים לחשוב על ריפוי כתנועה שמרחיקה אותנו מן המחלה, מן הפצע, מן הפחד או מן הכאב. אבל בריפוי רגשי ותודעתי קורה לא פעם ההפך: הדרך מתחילה ברגע שבו אנחנו מסוגלים לראות את מה שפועל בתוכנו.
לפני שאני יכולה לבחור, אני צריכה לדעת שיש משהו לבחור ביחס אליו.
לפני שאני יכולה לשנות דפוס, אני צריכה לראות שיש דפוס.
לפני שאני יכולה לעבוד עם פחד, אני צריכה לזהות שהוא שם.
לפני שאני יכולה לשאול אם אמונה מסוימת עדיין נכונה עבורי, אני צריכה בכלל לדעת שאני מחזיקה בה.
מכאן בעיניי נוצר קשר עמוק בין מודעות לבריאות.
לא במובן הרפואי שלפיו מודעות מרפאה מחלות, אלא במובן הרגשי, המנטלי והרוחני: מודעות מאפשרת לי לפגוש את מה שמתרחש בי במקום להיות מופעלת על ידו בלי לדעת.
מה שאינני רואה יכול לנהל אותי.
מה שאני רואה הופך למשהו שאני יכולה להתחיל לקיים איתו מערכת יחסים. זה הבדל עצום.
הנחש, בקריאה הזאת, מסמל את הרגע שבו העיניים יכולות להתחיל להיפקח.
לא במקרה הוא יודע לומר לחווה: ״ונפקחו עיניכם״. הוא כבר מכיר את הפקיחה.
ויש כאן אולי עוד דבר שהנחש יודע.
הוא אינו יודע רק מהו עץ הדעת ומה תהיה תוצאת האכילה ממנו. הוא יודע משהו גם על אדם וחווה שייתכן שהם עצמם עדיין אינם יודעים על עצמם: שיש בהם היכולת לדעת.
כשהוא אומר לחווה: ״וְנִפְקְחוּ עֵינֵיכֶם וִהְיִיתֶם כֵּאלֹהִים יֹדְעֵי טוֹב וָרָע״, הוא מצביע על אפשרות שעדיין לא התממשה. העיניים שלהם עדיין אינן פקוחות אל הדעת הזאת, אבל היכולת לכך כבר קיימת בהם.
במובן הזה, הנחש רואה לא רק את מצבם הנוכחי של אדם וחווה, אלא גם את הפוטנציאל שלהם לעבור למצב תודעתי אחר.
הוא אינו מעניק להם את הדעת. הדעת נמצאת בעץ, והיכולת לדעת נמצאת באדם. אבל הנחש הוא זה שמצביע על האפשרות.
וזה מוסיף רובד נוסף לערות שלו: הוא יודע שהתודעה האנושית יכולה להיפקח ולהתרחב עוד לפני שהאדם עצמו יודע זאת.
לראות, ואז לשאול
אחרי הידיעה של הנחש מגיעה פעולה נוספת: הוא שואל –
"אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים…?״
הנחש אינו נותן מיד הרצאה לחווה על טוב ורע. הוא מכניס אל הגן דבר שלא הופיע קודם בשיחה הזאת: ספק, בחינה, שאלה.
אפשר כמובן לקרוא את השאלה כמניפולציה, וכך היא נקראת פעמים רבות. אבל בתוך ההסתכלות הרוחנית שאני מציעה מעניינת אותי עצם הופעתה של שאלה.
כי ברגע שבו נשאלת שאלה, הדבר שהיה קודם מובן מאליו הופך לדבר שאפשר לחשוב עליו.
חווה צריכה עכשיו להיזכר מה באמת נאמר – לנסח אותו, להתייחס אליו.
זו תנועה חדשה בתודעה.
השאלה יוצרת מרחק קטן בין המידע לבין האדם שמחזיק בו.
וזה בדיוק מה ששאלה טובה עושה גם בתהליכי התפתחות וריפוי.
"למה אני מאמינה בזה?"
"האם זו עובדה או דעה?"
"מי אמר לי שכך הדברים?"
"מה גורם לי להגיב כך?"
"האם הדבר שהיה נכון עבורי פעם עדיין נכון לי היום?"
עצם השאלה אינה מחייבת אותי לשנות דבר, אבל היא מוציאה את הדבר ממקומו כאמת שאין עליה עוררין ומניחה אותו לפני התודעה.
עכשיו אני יכולה לראות אותו.
הנחש שמשיל את עורו
ומכאן גם השלת העור מקבלת משמעות עמוקה יותר.
הנחש גדל, אבל עורו הישן אינו גדל איתו לנצח. בשלב מסוים נדרש תהליך של השלה.
הוא אינו משיל את עצמו, והוא לא מפסיק להיות נחש. הוא משיל את המעטפת שכבר אינה מתאימה לגוף שנמצא בתוכה.
זה בעיניי דימוי מדויק לתהליך של שינוי.
אנחנו לא צריכים להפוך למישהו אחר. לעיתים מה שנדרש הוא להסיר שכבה שהייתה פעם שלנו, אולי אפילו הגנה עלינו ושירתה אותנו, אבל איננה יכולה עוד להכיל את מי שאנחנו הופכים להיות.
אמונה.
דעה.
זהות.
תגובה אוטומטית.
הגנה.
סיפור על עצמי.
גם כאן, אי אפשר להשיל באופן מודע את מה שאינני יודעת שאני לובשת.
תחילה עליי לראות את העור ולהבין שהוא עור ולא אני. לזהות את האמונה, הדעה, המחשבה או דרך ההגנה, ולהבין שהן קיימות בי, אבל אינן כל מי שאני. ואז לשאול אם אני עדיין זקוקה להן.
אז הבחירה נעשית אפשרית.
בהסתכלות הזו, הנחש אינו רק דמות שמפתה את האדם לאכול פרי.
בקריאה הסמלית הזאת הוא מייצג משהו הרבה יותר ראשוני: את הופעתה של המודעות לכך שיש מה לדעת.
הוא ער לקוטביות לפני אדם וחווה, הוא יודע שיש טוב ורע. הוא יודע שהעיניים יכולות להיפקח, הוא מכניס את השאלה, הוא מניע את האדם אל הדעת, והוא עצמו, כסמל רחב הרבה יותר מן הסיפור המקראי, מחזיק את שני הקטבים שהדעת עומדת לגלות: רעל ורפואה, סכנה וריפוי, מוות והתחדשות.
אולי זו הסיבה שהנחש מתאים כל כך לעמוד בפתחו של עץ הדעת.
לא מפני שהוא ״הרע״ שבא ללמד את האדם על הרע.
אלא מפני שהוא עצמו יצור שקשה להכניס אל צד אחד בלבד של המשוואה.
הנחש, הדעת והבריאות התודעתית
אם נמשיך עוד צעד, אפשר להציע שהנחש מסמל גם תנאי בסיסי לבריאות תודעתית: היכולת להיות ערה למה שמתרחש.
להיות ערה אינה להיות תמיד רגועה.
להיות מודעת אינה להיות תמיד ״חיובית״.
בריאות תודעתית אינה מצב שבו אני רואה רק אור, אהבה וטוב. אולי להפך.
תודעה בריאה מסוגלת לראות שיש טוב ויש רע.
שיש בי כוחות ויש בי פחדים, שאני מסוגלת לאהוב וגם לכעוס, שאני יכולה לרצות דבר אחד ובו בזמן לפחד ממנו, שהמציאות עצמה מכילה ניגודים.
היכולת לראות מורכבות אינה פגיעה בשקט התודעתי. להפך, היא אחת המתנות של תודעה ערה.
אם אנסה לכסות שוב את עיניי כדי לא לראות את מה שאינו נעים לי, אינני חוזרת לגן העדן. אני פשוט מכסה את מה שכבר הפכתי מודעת אליו.
אולי ההתפתחות אינה מתרחשת באמצעות החזרת הכיסוי.
אולי היא מתרחשת באמצעות למידה כיצד לחיות בעיניים פקוחות.
לראות טוב ורע.
לשאול.
לדעת.
לגבש דעה.
לבחור.
ולאט לאט ללמוד גם אילו שכבות הגיע הזמן להשיל.
במובן הזה, אולי הנחש אינו עומד רק בשער היציאה מגן העדן.
אולי הוא עומד גם בשער הכניסה אל התודעה.
הוא ערום.
הוא ער.
והוא יודע שעוד רגע גם העיניים שלנו ייפקחו.
* רבי אברהם אבן עזרא (ראב״ע, המאה ה־12) היה פרשן מקרא, בלשן, משורר והוגה יהודי מספרד, מן הפרשנים המרכזיים של ימי הביניים. בפירושו לבראשית ב׳, כ״ה, על המילה ״עֲרוּמִּים״, הוא מזכיר את הקשר האפשרי בין עירום לבין עָרוּם במשמעות פיקח, וכותב: ״שהרוח ערום בלי מכסה כדמות העין״. כלומר, לפי ההסבר שהוא מביא, החכם נקרא ״ערום״ משום שרוחו או תודעתו גלויה ופתוחה לראות, בדומה לעין שאינה מכוסה. רעיון זה מעניין במיוחד בהקשר לקריאה הסמלית המוצעת כאן בנחש כמי שהוא ״ערום מכיסוי״ — אם כי זו הרחבה פרשנית שלי ואינה טענתו הישירה של אבן עזרא על הנחש
