המאמר הזה נולד בעקבות שיתוף שעלה כאן בקהילה.
מימי (מרים), חברה אהובה בקהילה שלנו, שיתפה שאלה שהפנתה לצ׳אט, יחד עם התשובות שקיבלה, סביב העברה בין-דורית, טראומה, אפיגנטיקה וזכרונות שעוברים במשפחה.
הנושאים שעלו שם נוגעים מאוד גם לעבודה שלי ולדרך שבה אני מבינה תהליכים בין-דוריים, אבל דווקא משום כך לא רציתי לענות מיד מתוך מה שאני כבר יודעת, חושבת או מאמינה שאני יודעת. היו שם כמה נקודות שרציתי לבדוק לעומק, להבין טוב יותר ולדייק, גם מבחינה מחקרית וגם מבחינת ההבחנה בין השפות השונות שאנחנו משתמשות בהן.
אז במהלך השבוע שחלף – ישבתי לקרוא. חזרתי למחקרים, למאמרי סקירה ולמקורות נוספים, בדקתי מה אנחנו באמת יודעות היום, איפה המחקר עדיין זהיר, ואיפה אנחנו כבר עוברות משפה מדעית לשפה טיפולית, אנרגטית או רוחנית.
המאמר הזה הוא התוצאה של הבדיקה הזאת.
תודה מימי 
. השיתוף שלך היה עבורי הזדמנות טובה לעצור, ללמוד עוד ולעשות קצת סדר בנושא שיש בו לא מעט ערבוב בין מושגים, מחקר, פרשנות ואמונה.
העברה בין-דורית, גוף, זכרון וגנטיקה אנרגטית
בין מה שהמחקר יודע, למה שאנחנו עדיין לא יודעות ולשפה שבה אני עובדת
יש נושאים שאני חוזרת אליהם שוב ושוב, לא רק מתוך עניין מקצועי, אלא משום שהם נוגעים בשאלות עמוקות מאוד של זהות, בחירה וריפוי.
אחת השאלות האלה היא: כמה ממה שאנחנו נושאות ונושאים בתוכנו באמת התחיל בנו?
לפעמים אנחנו מזהים בתוכנו פחד, דרך תגובה, אמונה, תחושה גופנית או דפוס שחוזר שוב ושוב, ואז מגלים משהו דומה אצל אמא, אבא, סבתא, סבא, ולעיתים אפילו בתוך הסיפור המשפחתי הרחב יותר.
קל מאוד לקפוץ מכאן למסקנה: "זה עבר אליי מהדורות הקודמים", אבל המציאות מורכבת ומעניינת הרבה יותר.
העברה בין-דורית היא תחום רחב, ולא מדובר במנגנון אחד שבו משהו פשוט "עובר" מדור לדור.
אנחנו מושפעות ומושפעים מהדורות שקדמו לנו בכמה רבדים שפועלים לעיתים במקביל: דרך הגנים שקיבלנו, הסביבה המשפחתית שבה גדלנו, מערכות היחסים שלנו, דפוסי ההורות והתקשורת, אמונות וערכים, דרכי התמודדות עם לחץ, סיפורים משפחתיים גלויים וסמויים, התרבות ותנאי החיים, וגם באמצעות תהליכים ביולוגיים והתפתחותיים.
כשאנחנו מזהות ומזהים דפוס שחוזר במשפחה, אני מאמינה שכדאי להחזיק שתי שאלות יחד:
1 – מאיפה זה הגיע?
2 – מה קורה עם זה בתוכי היום?
ההיסטוריה שלנו משמעותית, אבל היא לא בהכרח גורל.
אפיגנטיקה: הגנים לא פועלים בחלל ריק
אחד התחומים שהכניסו בעשורים האחרונים רובד משמעותי מאוד לשיחה הזאת הוא האפיגנטיקה.
אפיגנטיקה עוסקת באחד האופנים שבהם הסביבה והחיים יכולים להשפיע על פעילות הגנים שלנו, בלי לשנות את הקוד הגנטי עצמו.
הגנים שאנחנו יורשות ויורשים נשארים אותם גנים, אבל רמת הפעילות של חלקם יכולה להשתנות בהתאם לתהליכים שמתרחשים בגוף ובסביבה.
תזונה, חשיפות סביבתיות, מצבי דחק, הורמונים, תהליכים דלקתיים וגורמים נוספים יכולים להיות קשורים לשינויים בוויסות פעילותם של גנים.
ההבנה הזאת מזכירה לנו שה-DNA שקיבלנו אינו פועל כתכנית גורל סגורה וקשיחה.
הגנים חשובים מאוד, כמובן, ובחלק מהתכונות והמצבים השפעתם גדולה מאוד. אבל הם פועלים בתוך מערכת ביולוגית חיה, שמקיימת יחסי גומלין מורכבים עם הסביבה, ההתפתחות והחיים שאנחנו חיות וחיים.
מכאן עולה אחת השאלות שמעסיקות מאוד את המחקר:
האם שינויים אפיגנטיים שנרכשו בעקבות חוויות חיים יכולים לעבור גם לדורות הבאים?
מחקרים בבני אדם מצאו קשרים בין חוויות של הורים, ובהן מצבי דחק וטראומה, לבין מאפיינים ביולוגיים ואפיגנטיים שנמצאו אצל צאצאיהם.
כדי להבין את אחד המחקרים המוכרים בתחום, צריך להכיר בקצרה מושג אחד: מתילציה.
מתילציה היא אחד המנגנונים האפיגנטיים שנחקרים כיום. בפשטות, מדובר בסימונים כימיים שיכולים להיקשר ל-DNA ולהשפיע על האופן שבו הפעילות של גנים מסוימים מווסתת, מבלי לשנות את רצף ה-DNA עצמו. כלומר, הגן עצמו לא השתנה, אבל האופן שבו הגוף משתמש במידע שבו עשוי להשתנות.
אחד המחקרים המוכרים בתחום הוא מחקרה של פרופ׳ רחל יהודה ועמיתיה בקרב ניצולי שואה וילדיהם.
החוקרים התמקדו באזור מסוים בגן – FKBP5. זהו גן שמעורב בוויסות מערכת תגובת הדחק בגוף, ובדקו בו דפוסי מתילציה. במחקר השתתפו 32 ניצולי שואה ו-22 מילדיהם הבוגרים, לצד קבוצת ביקורת קטנה של הורים וילדים שלא נחשפו לשואה.
הם מצאו הבדל בדפוס המתילציה באזור מסוים של FKBP5 גם אצל ניצולי השואה וגם אצל ילדיהם, בהשוואה לקבוצות הביקורת. מעניין במיוחד היה שהכיוון היה הפוך: אצל הניצולים נמצאה באזור שנבדק מתילציה גבוהה יותר, ואילו אצל ילדיהם נמצאה מתילציה נמוכה יותר. החוקרים מצאו גם קשר בין רמות המתילציה של ההורים לאלו של ילדיהם.
מחקר המשך שנערך במדגם גדול יותר ניסה לשחזר את הממצא, ומצא גם הוא רמת מתילציה נמוכה יותר באותו אתר בFKBP5-, אצל צאצאי ניצולי שואה לעומת קבוצת ביקורת. במחקר הזה נמצא שהקשר היה קשור במיוחד לחשיפה של האם לשואה בתקופת ילדותה.
אלה ממצאים מעניינים מאוד, אבל כאן חשוב לעשות את ההבחנה בין מה שנמצא לבין מה שאפשר להסיק ממנו. המחקרים מראים קשר בין חשיפת ההורים לטראומה לבין הבדלים אפיגנטיים שנמצאו אצל ילדיהם, אבל הם אינם מוכיחים שהסימון האפיגנטי עצמו "עבר" מההורה לילד דרך הביצית או הזרע.
יש לזה כמה סיבות אפשריות:
- גודל המדגמים: חלק מהמחקרים, ובהם גם המחקר הראשון של רחל יהודה, נערכו על קבוצות קטנות יחסית.
- קושי להוכיח סיבתיות: רוב המחקרים בבני אדם הם תצפיתיים, ולכן אפשר לזהות קשרים, אבל קשה להוכיח מה גרם למה.
- קושי להפריד בין מסלולי השפעה שונים: ילד לא מקבל מהוריו רק חומר גנטי. הוא מושפע גם מהיריון, מהורות, ממערכת היחסים, מהסביבה המשפחתית, מתרבות ומתנאי החיים.
- קושי להוכיח שהשינוי האפיגנטי עצמו עבר בתורשה: גם אם נמצא דפוס מתילציה דומה או שונה אצל הורה וילד, זה עדיין לא מוכיח שהסימון עבר דרך הביצית או הזרע.
- שחזור הממצאים: בתחום כולו עדיין נדרשים מחקרים גדולים ועקביים יותר שיחזרו על אותם ממצאים באוכלוסיות שונות
גם סקירות רחבות יותר של המחקר בבני אדם מצאו שמחקרים רבים מדווחים על הבדלים במתילציה אצל ילדים להורים שחוו טראומה או דחק, אבל עדיין אין די ראיות כדי לקבוע שהטראומה הועברה באמצעות מנגנון אפיגנטי תורשתי.
מתוך המידע הזה שיש לנו, המשפט הפופולרי – "טראומה עוברת בגנים" הוא פשוט מדי.
אפשר לומר שהשפעות של טראומה עשויות להופיע גם בדורות הבאים, ושאפיגנטיקה היא אחד המסלולים שהמחקר בוחן בהקשר הזה, אבל עדיין איננו יודעים לומר שבני אדם "יורשים טראומה" באמצעות שינוי אפיגנטי שעבר ישירות מדור לדור.
ההשפעה הבין-דורית יכולה להיווצר דרך כמה מסלולים שפועלים במקביל -ביולוגיים, התפתחותיים, משפחתיים, התנהגותיים, חברתיים ותרבותיים.
חשוב לי להביא את הדיוק הזה לא כדי להקטין את משמעות ההשפעה הבין-דורית. להיפך. מתוך העבודה שלי עם מטופלות ומטופלים לאורך שנים אני פוגשת שוב ושוב עד כמה דפוסים משפחתיים ושושלתיים יכולים להיות עמוקים ומשמעותיים. עם זאת, חשוב לי באותה מידה שלא נהפוך אותם לגזר דין.
אם חלק ממה שאנחנו נושאות התעצב לאורך החיים דרך יחסים, סביבה, למידה, מערכת העצבים ודרכי ההתמודדות שפיתחנו, הרי שלא מדובר בהכרח במשהו קבוע ובלתי ניתן לשינוי.
מערכת העצבים יכולה ללמוד אחרת. דפוסי תגובה יכולים להשתנות. מערכות יחסים יכולות להיראות אחרת. ואנחנו יכולות לפתח בהדרגה דרכים חדשות לפגוש את מה שפעם הפעיל אותנו באופן אוטומטי.
העבר משפיע עלינו, אבל הוא לא בהכרח קובע את המשך הדרך.
בין-דורי או טרנס-דורי? דיוק קטן אבל חשוב
כדאי לעשות כאן הבחנה נוספת בין שני מושגים שלעיתים משתמשים בהם כאילו הם אותו הדבר.
השפעה בין-דורית מתייחסת להשפעה שנמצאת בדור הבא או בדורות שנחשפו בדרך כלשהי לאירוע המקורי.
השפעה טרנס-דורית, במובן המחקרי המחמיר, מתייחסת להשפעה שממשיכה גם בדור שלא היה חשוף לאירוע המקורי 0 לא ישירות ולא דרך תאי הנבט שהיו קיימים בזמן החשיפה.
ההבחנה הזאת נעשית חשובה במיוחד כשמדובר בהיריון.
כאשר אישה הרה נחשפת לגורם סביבתי מסוים, לא רק היא חשופה אליו, אלא גם העובר נמצא בתוך אותה סביבה ביולוגית.
אם העובר הוא נקבה, גם תאי הנבט המתפתחים בגופה, שמהם עשויות להתפתח בעתיד ביציות – נמצאים שם.
במונחים מחקריים: האם היא דור F0 , העובר הוא F1, ותאי הנבט שבתוכו קשורים לדור F2.
לכן, לאחר חשיפה במהלך היריון, רק הופעה של השפעה גם בדור F3 יכולה לעמוד בהגדרה המחמירה של השפעה טרנס-דורית שאינה מוסברת בחשיפה ישירה של הדורות הקודמים.
זה אולי נשמע טכני, אבל הוא חשוב מאוד כאשר אנחנו קוראות כותרות כמו "הטראומה של הסבתא עברה לנכדה".
ייתכן שיש קשר בין הדורות, אבל עצם מציאת הקשר עדיין אינה מספרת לנו באיזה מנגנון הוא נוצר.
ההיריון: אנחנו מתחילים להתפתח בתוך סביבה
תקופת ההיריון היא חלק משמעותי מאוד מהתמונה.
העובר אינו מתפתח בחלל מבודד, אלא בתוך סביבה ביולוגית משותפת עם האם.
תזונה, מטבוליזם, הורמונים, פעילות מערכת החיסון, מצבים דלקתיים, חשיפות סביבתיות וגם מצבי דחק משמעותיים או מתמשכים במהלך ההיריון נמצאו קשורים להיבטים שונים בהתפתחות העובר.
קיים תחום מחקר שלם שנקרא Developmental Origins of Health and Disease – DOHaD, העוסק בקשר שבין תנאי החיים והסביבה בשלבים מוקדמים של ההתפתחות לבין הבריאות וההתפתחות בהמשך החיים.
אבל חשוב לי להוסיף כאן משהו, במיוחד משום שהשיח הזה עלול בקלות להפוך לעוד מקור לאשמה אימהית: המשמעות אינה שכל פחד, עצב, כעס או תקופה קשה במהלך ההיריון נרשמים בעובר ויוצרים בו תוצאה מסוימת. המערכת ההתפתחותית מורכבת הרבה יותר.
אותו מצב אצל שתי נשים שונות לא ייצור בהכרח אותה תוצאה, וההשפעה תלויה בעוצמה, במשך, בתזמון, בגנטיקה, בסביבה, במשאבים, בבריאות האם, בשליה ובגורמים רבים נוספים.
אנחנו מושפעות ומושפעים. אנחנו לא מוכתבים.
עבורי, ההבחנה הזאת משמעותית מאוד.
מערכת העצבים מתפתחת בתוך מערכת יחסים
יש רובד נוסף של העברה בין-דורית שאינו דורש שום שינוי ב-DNA.
מערכת העצבים שלנו מתפתחת בתוך קשר. תינוקות וילדים נשענים במשך שנים על המבוגרים המטפלים בהם לצורך ויסות. הם פוגשים שוב ושוב את הדרך שבה המבוגר מגיב לפחד, כאב, כעס, אי-ודאות, קרבה, קונפליקט ובטחון. הם פוגשים טון דיבור, מגע, נשימה, הבעות פנים, מתח בגוף ותגובות למצבי איום, והם פוגשים גם את הדרך שבה המבוגר מצליח או מתקשה לחזור לרגיעה.
הספרות המחקרית מתארת בין היתר ויסות משותף (co-regulation) וסנכרון התנהגותי ופיזיולוגי בין הורה לילד. מחקרים עדכניים מתארים את הסנכרון הזה כתהליך דינמי, דו-כיווני ותלוי הקשר, ולא כהעברה פשוטה מצד אחד לצד השני.
זה לא אומר שמערכת העצבים של ההורה "מועתקת" לילד.
זה אומר שדפוסי הוויסות של הילד מתעצבים בתוך מערכת יחסים.
דרך אלפי אינטראקציות קטנות הילד לומד:
- האם העולם בטוח או מסוכן?
- מה קורה כשאני בוכה?
- האם אפשר לקבל נחמה?
- מה עושים כשיש קונפליקט?
- האם מותר לכעוס?
- האם מותר להזדקק?
- מה הגוף שלי צריך לעשות כשהמציאות אינה צפויה?
וכך, גם ללא מנגנון גנטי כלשהו, דפוסים של פחד, הישרדות, דריכות או חוסר ביטחון יכולים להמשיך מדור לדור באמצעות התקשרות, למידה, התנהגות וסביבה.
זה אחד המקומות שבעיניי יש בהם גם הרבה תקווה.
אם מערכת העצבים למדה בתוך קשר, היא יכולה להמשיך ללמוד גם בהמשך החיים –
- דרך קשר אחר.
- דרך חוויה אחרת.
- דרך טיפול.
- דרך עבודה עם הגוף.
- דרך תרגול חוזר של ביטחון, גבולות, נוכחות וויסות.
אנחנו לא יכולות ויכולים לשנות את הסביבה שבה מערכת העצבים שלנו נבנתה בתחילת חיינו.
אבל כן יש לנו אפשרות להשפיע על הסביבה שאנחנו יוצרות ויוצרים עבורה היום.
המיקרוביום: העברה ביולוגית שאינה גנטית
המיקרוביום הוא מכלול המיקרואורגניזמים, ובהם חיידקים, פטריות ונגיפים, והחומר הגנטי שלהם, שחיים בתוך ועל גוף האדם, ובעיקר במערכת העיכול.
גם המיקרוביום מדגים עד כמה ההשפעה בין הדורות רחבה יותר מהגנים שלנו.
חלק מהמיקרואורגניזמים שמתחילים ליישב את גוף התינוק מגיעים מהאם בעיקר סביב הלידה ולאחריה.
בהמשך משפיעים על הרכב המיקרוביום גם אופן הלידה, הנקה, תזונה, שימוש באנטיביוטיקה, בני המשפחה, בעלי חיים, מקום המגורים והסביבה.
המחקר על מיקרוביום בזמן ההיריון ועל האפשרות לקיומו של מיקרוביום עוברי עוד לפני הלידה מורכב יותר, וחלק מהטענות בתחום עדיין נמצאות במחלוקת.
אנחנו יודעים שקיימת תקשורת מורכבת בין מערכת העיכול למוח דרך ציר המיקרוביום–מעי–מוח, המקיים יחסי גומלין עם מערכת העצבים, מערכת החיסון והמערכת ההורמונלית, אבל גם כאן חשוב להישאר בגבולות של מה שאנחנו יודעים.
אין כיום בסיס מדעי לומר שהמיקרוביום "מאחסן את הטראומה של סבתא" או שחיידקי המעי נושאים זכרון רגשי של הדורות.
זה מחזיר אותי להבחנה שאני רוצה לעשות לאורך כל המאמר:
לא כל דבר שעובר בין הדורות הוא גנטי מבחינה ביולוגית.
לא כל קשר ביולוגי הוא זכרון נשמתי.
ולא כל זכרון שאנחנו חוות בתוכנו דורש הסבר ביולוגי כדי להיות משמעותי.
גוף ונפש: לא שתי מערכות נפרדות
לתמונה הזאת מצטרף תחום רחב נוסף: הקשרים בין מערכת העצבים, המערכת ההורמונלית ומערכת החיסון.
הפסיכונוירואימונולוגיה (Psychoneuroimmunology) חוקרת כבר עשרות שנים את יחסי הגומלין בין תהליכים פסיכולוגיים, מערכת העצבים, הורמונים ומערכת החיסון.
היום יש גוף מחקר משמעותי המראה שהתקשורת הזאת היא דו-כיוונית: מצבי דחק ותהליכים במוח יכולים להשפיע על פעילות חיסונית ודלקתית, ומערכת החיסון בתורה יכולה להשפיע על המוח, ההתנהגות והחוויה הפסיכולוגית.
גם עבודתה המדעית של קנדיס פרט, חוקרת מוח ופרמקולוגית, היתה חלק חשוב מהתפתחות החשיבה הזאת.
פרט ועמיתיה חקרו נוירופפטידים ואת הקולטנים שלהם והציעו כבר בשנות השמונים לראות את המוח, המערכת האנדוקרינית ומערכת החיסון כרשת תקשורת המקושרת באמצעות מולקולות איתות.
לצד התרומה המדעית המשמעותית שלה, חשוב גם כאן להבחין בין עבודתה המחקרית לבין חלק מהפרשנויות הרחבות יותר שהציעה בהמשך סביב רגשות, ריפוי ואנרגיה.
כשאנחנו חוות פחד, כעס, איום, קרבה, ביטחון או רגיעה, החוויה אינה מתקיימת רק "בראש".
משתנים יחד איתה תהליכים עצביים, הורמונליים, פיזיולוגיים והתנהגותיים.
הגוף כולו משתתף בחוויה.
וזה גם האופן שבו אני מעדיפה להבין את הביטוי:
"הגוף זוכר הכל".
אני לא מתכוונת לכך שכל שריר או תא מחזיקים בתוכם סיפור מילולי של מה שקרה.
אני מתכוונת לכך שהגוף לומד.
הוא יכול ללמוד דריכות.
הוא יכול ללמוד התכווצות.
הוא יכול ללמוד לעצור נשימה.
הוא יכול ללמוד להתרחק מקרבה.
הוא יכול ללמוד להגיב לאיום עוד לפני שהתודעה מספיקה להסביר מה קרה.
ולצד זה, הוא יכול גם ללמוד בהדרגה משהו חדש.
ברוס ליפטון: בין ביולוגיה מבוססת לפרשנות רחבה יותר
בתוך השיח על גנים, סביבה ותודעה מופיע פעמים רבות גם ד״ר ברוס ליפטון, שהפך את החיבור בין ביולוגיה, סביבה, תפיסה ואמונה למוכר מאוד לקהל הרחב.
חלק מנקודת המוצא שלו נשען על עקרונות ביולוגיים מבוססים:
- תאים מגיבים לסביבתם.
- אותות מחוץ לתא מפעילים מסלולי תקשורת בתוכו.
- מערכת העצבים והמערכת ההורמונלית משפיעות על הסביבה הכימית של הגוף.
- הסביבה התאית יכולה להשפיע על ויסות פעילותם של גנים.
כל אלה אינם שנויים במחלוקת. גם אין ספק לכך שהאופן שבו אנחנו תופסות ותופסים מצב מסוים יכול להשפיע על הגוף.
אם אני מפרשת מצב כאיום, התגובה העצבית וההורמונלית שלי עשויה להיות שונה מזו שתופעל כאשר אני מרגישה בטוחה. מחשבות, רגשות וציפיות יכולים להשפיע על ההתנהגות, על ויסות מערכת העצבים, על שינה, על הורמוני דחק ועל תהליכים פיזיולוגיים נוספים.
גם ההשפעה האפשרית של התערבויות גוף-נפש על תהליכים ביולוגיים נחקרת כבר לא מעט שנים.
כך למשל, במחקר אקראי מבוקר שפרסמו דיוויד בלאק ועמיתיו בשנת 2013 בכתב העת Psychoneuroendocrinology, מטפלים בבני משפחה עם דמנציה תרגלו מדיטציית Kirtan Kriya במשך 12 דקות ביום, לאורך שמונה שבועות. החוקרים מצאו הבדלים בדפוסי ביטוי של גנים הקשורים, בין היתר, למסלולים דלקתיים ולתגובה החיסונית, בהשוואה לקבוצת ביקורת שהאזינה למוזיקה מרגיעה.
במחקר נוסף, שפרסמו ריצ'ארד דיווידסון, פרלה קלימן ועמיתיהם בשנת 2014, נבדקו מתרגלי מדיטציה מנוסים לאחר יום של תרגול אינטנסיבי. החוקרים מצאו שינויים מהירים בביטוי של כמה גנים הקשורים לתהליכים דלקתיים ובמנגנונים הקשורים לוויסות פעילות גנים. גם כאן מדובר במחקר קטן, ולכן אין להסיק ממנו שמדיטציה משנה את הגנים באופן גורף, אבל הוא מדגים שאפשר למדוד שינויים מולקולריים הקשורים לחוויה ולתרגול.
בשנת 2017 פרסמו איוונה בוריץ' ועמיתיה ב-Frontiers in Immunology , סקירה שיטתית של 18 מחקרים שבדקו ביטוי גנים בעקבות מדיטציה, מיינדפולנס, יוגה, טאי צ׳י, צ׳י קונג, תגובת הרפיה ותרגולי נשימה. בחלק ניכר מהמחקרים נמצאו שינויים בביטוי גנים הקשורים לתהליכים דלקתיים ולתגובת הגוף למצבי דחק. עם זאת, מחברי הסקירה עצמם הדגישו שמספר המחקרים עדיין קטן, שהמחקרים שונים מאוד זה מזה ושנדרשים מחקרים גדולים ומבוקרים יותר לפני שאפשר להסיק מסקנות רחבות.
לגבי טיפולים אנרגטיים, גם כאן קיימים מחקרים, אבל התמונה המחקרית שונה. למשל, פורסמו מחקרים וסקירות על רייקי ועל מגע טיפולי (Therapeutic Touch), אך איכות המחקרים אינה אחידה והתוצאות אינן עקביות. לכן, כאשר אני מדברת על טיפולים אנרגטיים, חשוב לי לא להציג אותם כאילו הם נשענים על אותה תשתית מחקרית שקיימת בתחומים כמו מדיטציה, נשימה או מיינדפולנס.
גנטיקה אנרגטית
כבר שנים אני משתמשת בביטוי "גנטיקה אנרגטית", ביטוי שטבעתי כדי לתת שם לרובד האנרגטי של ההעברה הבין-דורית כפי שאני מבינה ופוגשת אותו בעבודה שלי.
לפעמים אנחנו פוגשות בתוכנו פחד, כאב, אשמה, דפוס הישרדותי, תחושת איום, קונפליקט או תגובה עוצמתית, ולא תמיד סיפור החיים האישי שלנו לבדו נותן הסבר מלא למה שאנחנו חוות.
בתוך השפה שבה אני עובדת, אני בוחנת גם את האפשרות שחלק ממה שאנחנו נושאות ונושאים קשור לרשת הרחבה יותר שאליה נולדנו: למשפחה, לשושלת ולזכרונות שמתקיימים בתוכה.
המילה 'גנטיקה' לא משמשת אותי כאן במובנה הביולוגי.
אני משתמשת בה כדי לתאר רובד שאנחנו נושאות ונושאים איתנו מתוך השושלת שלנו, גם אם איננו יכולים להסביר אותו באמצעות גנים או באמצעות מנגנון ביולוגי ידוע. אני גם לא טוענת שהמדע הוכיח את קיומה של רשת אנרגטית כזאת או את האופן שבו זכרונות עוברים בתוכה.
זו השפה שבאמצעותה אני מבינה ועובדת עם הרובד האנרגטי של הקשר בין האדם לבין המשפחה והשושלת שממנה הגיע.
ההבחנה הזאת חשובה לי, במיוחד בתוך מאמר שעוסק גם במחקר.
העברה גנטית, אפיגנטית, התפתחותית, משפחתית, התנהגותית ואנרגטית אינן מילים שונות לאותו הדבר. אלה רבדים שונים, וגם מידת הידע והיכולת שלנו לחקור אותם שונה.
חלק מהרבדים האלה ניתנים כיום למחקר ולתיאור באמצעות כלים מדעיים. את הרובד האנרגטי, לעומת זאת, אני מחזיקה בתוך מסגרת אחרת – של תפיסה, חוויה ועבודה.
ובעיניי, אין צורך להפוך את האחד להוכחה של האחר. אפשר להכיר במה שהמחקר יודע לתאר, ובמקביל להשאיר מקום גם לרבדים שאני פוגשת וחוקרת דרך חוויה ועבודה טיפולי.
ואיפה נכנס כאן הו׳אופונופונו?
כאן מתחבר עבורי גם הו׳אופונופונו.
כשאני מדברת במסגרת הו׳אופונופונו על זכרונות, זכרונות משותפים, זכרונות שושלתיים, ניקוי וחזרה למצב האפס, אני מדברת מתוך השפה והמסגרת של העבודה שאנחנו מתרגלות ומתרגלים.
אין כיום ראיות מחקריות שמאפשרות לומר שמושג ה״זכרון״ בהו׳אופונופונו הוא אותו הדבר שנחקר באפיגנטיקה, במדעי המוח או בביולוגיה.
אין גם ראיות שמאפשרות לומר שניקוי באמצעות הו׳אופונופונו מוחק סימונים אפיגנטיים, משנה DNA או פועל באמצעות מנגנון ביולוגי מסוים.
לתפיסתי, השפה הרוחנית לא זקוקה לחותמת מדעית כדי להיות בעלת ערך.
מה שמעניין אותי הוא נקודת המפגש.
המחקר שתיארתי לאורך המאמר מראה לנו שהחוויה האנושית אינה מתקיימת רק במחשבה.
היא מערבת גוף, מערכת עצבים, הורמונים, מערכת חיסון, נשימה, שרירים, התנהגות, מערכות יחסים וסביבה.
במצבים מסוימים חוויות ותנאי חיים יכולים להיות קשורים גם לשינויים בוויסות פעילות גנים.
אנחנו גם יודעות ויודעים שההשפעה של הדרך שבה אנחנו חיים אינה נעצרת בהכרח בנו, ואנחנו מעבירות ומעבירים הלאה דרך האופן שבו אנחנו מגיבים – דרך מה שאנחנו עושים בזמן פחד או קונפליקט, דרך הדרך שבה אנחנו נוגעים, מדברים, אוהבים, מציבים גבולות, מבקשים, שותקים, מתמודדים עם לחץ ויוצרים את הסביבה שבתוכה גדלים הילדים שלנו.
ולכן, כשאנחנו עובדות ועובדים עם עצמנו באמצעות הו׳אופונופונו, טיפול, עבודת גוף, נשימה, מודעות או כל כלי אחר, ומתחילות לפגוש אחרת את מה שאנחנו נושאות ונושאים – משהו יכול להשתנות.
אנחנו יכולות ויכולים לווסת אחרת, להגיב אחרת, להציב גבול במקום שבו בעבר קפאנו, להישאר נוכחות במקום שבו התרחקנו, לבחור אחרת בתוך מערכת יחסים, ולהפסיק לחזור באופן אוטומטי על תגובה שלמדנו לפני שנים.
מנקודת המבט שלי, אנחנו יכולות ויכולים גם לעבוד עם אותם זכרונות ודפוסים שאנו חוות כשייכים לרובד האנרגטי והשושלתי.
אלה אינן מבחינתי טענות זהות.
אני לא אומרת ששינוי בתגובה שלנו מוכיח שניקינו זכרון שושלתי, כפי שאני גם לא אומרת שניקוי אנרגטי הוא שם אחר לשינוי אפיגנטי.
אני מחזיקה את האפשרות ששינוי יכול להתרחש בכמה רבדים, ושלא את כולם אנחנו יודעות היום למדוד או להסביר באותה שפה.
אז מה בעצם עובר בין הדורות?
אין תשובה אחת.
- אנחנו יורשות ויורשים גנים.
- אנחנו מתפתחות ומתפתחים בתוך רחם.
- מערכת העצבים שלנו מתפתחת בתוך קשר עם מערכות עצבים אחרות.
- אנחנו מקבלים מיקרואורגניזמים, תזונה וסביבה.
- אנחנו נולדות ונולדים לתוך משפחה, תרבות, חברה ותקופה מסוימת.
- אנחנו לומדות ולומדים אמונות, פחדים, סיפורים, דרכי תגובה וחוקי הישרדות.
במקרים מסוימים ייתכן שגם תהליכים אפיגנטיים משתתפים בהמשכיות של השפעות מדור אחד לאחר, אבל המחקר עדיין מנסה להבין עד כמה, באילו נסיבות ובאילו מנגנונים.
ובתוך העבודה שלי אני מחזיקה לצד כל אלה גם רובד נוסף – הגנטיקה האנרגטית.
אותה רשת משפחתית ושושלתית שאנחנו נולדות ונולדים לתוכה, ושבתוכה, לתפיסתי, יכולים להתקיים ולעבור גם זכרונות ודפוסים שאינם מתחילים רק בסיפור החיים האישי שלנו.
אבל אולי המסר האישי החשוב ביותר שאני רוצה להשאיר בסוף המאמר הזה אינו השאלה:
באיזה מנגנון בדיוק עבר אליי כל דבר?
אפשר להקדיש שנים לניסיון להבין:
מה קיבלתי מאמא? מה עבר מאבא? מה התחיל אצל סבתא או אצל סבא? מה קרה בשושלת שלי?
ולפעמים ההבנה הזאת חשובה מאוד, כי היא יכולה לתת הקשר, היא יכולה לתת משמעות והיא יכולה אפילו להביא הקלה, אבל אני לא רוצה שנישאר רק שם.
כי בעיניי השאלות העמוקות יותר הן:
מה מתוך כל מה שקיבלתי אני עדיין נושאת היום?
מה מתוכו עדיין מנהל את הגוף שלי, את הבחירות שלי, את מערכות היחסים שלי ואת הדרך שבה אני פוגשת את העולם?
ובעיקר:
מה אני בוחרת שלא להמשיך להעביר הלאה?
אנחנו לא בוחרות ובוחרים את כל מה שהגיע אלינו, אבל בתוך החיים שלנו יכולה להיווצר האפשרות לפגוש אותו אחרת:
להבין.
להקשיב.
לנקות.
לווסת.
לשנות תגובה.
לבחור.
ולפעמים, דווקא שם מתחיל להיכתב משהו חדש בנו, ובשושלת.
מקורות והרחבה
גילוי נאות
לצורך כתיבת המאמר עיינתי במקורות שלהלן ונוספים ברמות עומק שונות. חלק מהמחקרים והמאמרים קראתי במלואם; באחרים קראתי את התקציר, את פרטי המחקר או סקירות ומקורות נלווים. הרשימה מובאת כמקורות והרחבה וכבסיס לבדיקת המידע במאמר, ולא כסקירת ספרות שיטתית.
הקישורים מפנים, ככל האפשר, לעמוד הפרסום ב-PubMed/PMC או לכתב העת.
מחקר מרכזי בתחום ההשפעה הבין-דורית של טראומה, שבחן מתילציה באזור הקשור ל-FKBP5 בקרב ניצולי שואה וילדיהם.
Yehuda R. et al. Holocaust Exposure Induced Intergenerational Effects on FKBP5 Methylation. Biological Psychiatry, 2016
מחקר המשך שבחן את ממצאי FKBP5 במדגם גדול יותר ומצא קשרים הקשורים במיוחד לחשיפת האם לשואה בתקופת ילדותה.
. Bierer L.M. et al. Intergenerational Effects of Maternal Holocaust Exposure on FKBP5 Methylation. American Journal of Psychiatry,
סקירת היקף של הראיות בבני אדם על טראומה, דחק והעברה אפיגנטית בין-דורית. הסקירה מדגישה את הקושי להוכיח שהשינויים האפיגנטיים עצמם הועברו בתורשה.
Zhou A., Ryan J. Biological Embedding of Early-Life Adversity and a Scoping Review of the Evidence for Intergenerational Epigenetic Transmission of Stress and Trauma in Humans.
מאמר/סקירה עדכני הבוחן מחדש את הקריטריונים הדרושים לטענה על הורשה אפיגנטית בבני אדם, ומדגיש שהראיות הקיימות עדיין בעיקר מתאמיות ומושפעות מגורמים רבים.
Løkhammer S. et al. Rethinking Evidence for Epigenetic Inheritance in Human Research
סקירה של מושגים ומנגנונים הקשורים לאפיגנטיקה ולהעברה בין דורות, כולל ההבחנה בין השפעה בין-דורית להשפעה טרנס-דורית.
. Lacal I., Ventura R. Epigenetic Inheritance: Concepts, Mechanisms and Perspectives. Frontiers in Molecular Neuroscience, 2018
סקירה העוסקת בהורשה אפיגנטית טרנס-דורית ביונקים ובמנגנונים האפשריים שלה. רלוונטית במיוחד להסבר על F0–F3 וההבחנה בין חשיפה ישירה להשפעה טרנס-דורית.
Legoff L. et al. Transgenerational Inheritance of Environmentally Induced Epigenetic Alterations during Mammalian Development.
סקירה שיטתית על סנכרון פיזיולוגי בין הורים לילדים ועל האופן שבו מצבים ביולוגיים של הורה וילד עשויים להשתנות יחד במהלך אינטראקציה.
סקירה שיטתית עדכנית של 42 מחקרים, המתארת סנכרון הורה-תינוק כתהליך פיזיולוגי ועצבי דינמי, דו-כיווני ותלוי הקשר.
Lavezzo L. et al. On Human Synchrony: A Systematic Review of the Origins of Physiological and Neural Synchrony in Parent-Infant Dyads (0–12 Months). Neuroscience & Biobehavioral Reviews, 2026
סקירה על התפתחות המיקרוביום בתקופה שסביב הלידה ובינקות, על העברת מיקרואורגניזמים מהאם לתינוק ועל הגורמים המשפיעים על התהליך.
Xiao L., Zhao F. Microbial Transmission, Colonisation and Succession: From Pregnancy to Infancy. Gut, 2023
סקירה רחבה של הפסיכונוירואימונולוגיה ושל התקשורת הדו-כיוונית בין מערכת החיסון, מערכת העצבים, המוח ותהליכים פסיכולוגיים.
Bower J.E., Kuhlman K.R. Psychoneuroimmunology: An Introduction to Immune-to-Brain Communication and Its Implications for Clinical Psychology. Annual Review of Clinical Psychology, 2023
מאמר יסוד בעבודתה המדעית של קנדיס פרט ועמיתיה על נוירופפטידים, קולטנים ורשתות תקשורת בין המוח, המערכת האנדוקרינית ומערכת החיסון.
Pert C.B. et al. Neuropeptides and Their Receptors: A Psychosomatic Network. Journal of Immunology, 1985
מחקר אקראי מבוקר בקרב מטפלים בבני משפחה עם דמנציה, שבחן תרגול Kirtan Kriya במשך 12 דקות ביום לאורך שמונה שבועות ומדד שינויים בביטוי גנים הקשורים בין היתר לתהליכים דלקתיים ולתגובה החיסונית.
Black D.S. et al. Yogic Meditation Reverses NF-κB and IRF-Related Transcriptome Dynamics in Leukocytes of Family Dementia Caregivers in a Randomized Controlled Trial. Psychoneuroendocrinology, 2013
מחקר קטן שבחן מתרגלי מדיטציה מנוסים לאחר יום של תרגול אינטנסיבי ומצא שינויים במדדים מולקולריים ובביטוי גנים הקשורים בין היתר לתהליכים דלקתיים ולוויסות פעילות גנים.
Kaliman P. et al. Rapid Changes in Histone Deacetylases and Inflammatory Gene Expression in Expert Meditators. Psychoneuroendocrinology, 2014
סקירה שיטתית של תשעה מחקרים על רייקי ומגע טיפולי (Therapeutic Touch) במסגרות פליאטיביות. בחלק מהמחקרים דווח על שיפור במדדים שונים, אך ודאות הראיות הוגדרה כנמוכה מאוד ואינה מאפשרת מסקנות מוצקות.
Pontes-Gomes R., Reis-Pina P. Reiki and Therapeutic Touch for Symptom Burden and Quality of Life in Palliative Settings: A Systematic Review. Palliative Medicine, 2026
הדברים הכתובים כאן נועדו להרחיב הבנה, לפתוח אפשרות, ולהציע נקודת מבט נוספת על הקשר בין גוף לנפש.
הם אינם מהווים אבחון רפואי או תחליף לייעוץ רפואי אישי.
בכל מצב של ספק, שינוי בתסמינים או צורך בהכוונה, חשוב לפנות לרופא או לגורם המוסמך.
הדרך לריפוי היא אישית, וההקשבה לגוף שלך היא חלק מרכזי ממנה.
