התשובות מופיעות גם בסדנה הדיגיטלית – הו'אופונופונו, חיים ללא מגבלות, גם בספר וגם לאורך השיחות שלנו כאן בקהילה 🙂
אבל.. כדי שלא תצטרכו לגלול ולחפש, הנה ההסבר:

ב"אני מצטערת", אני בעצם לוקחת אחריות על מה שאני חווה, מתוך ההבנה שזה קשור בי וקיים בי.
בבקשת הסליחה, אני פונה פנימה, אל האלוהות, אל החלק הגבוה, הנשמתי, שיכול לנקות את הזיכרונות (המידע שרשום בנשמה) שפועלים בתוכנו.
כשאני אומרת: “אני מצטערת, בבקשה סלחי לי”
אני בעצם אומרת: אני מצטערת על כך שמשהו בתוכי, זיכרון, דפוס, כאב, פחד או תכנות ישן, משתתף ביצירת החוויה הזו או באופן שבו אני חווה אותה.
אני מבקשת סליחה לא מתוך אשמה, אלא מתוך אחריות.
לא “אני אשמה במה שקרה”,
אלא: "אני מוכנה לקחת אחריות על מה שהתעורר בתוכי מול מה שקרה.”
אני מבקשת מהישות האלוהית (החלק הגבוה), שייקח את בקשת הסליחה שלי הלאה – מול כל האנרגיות והנשמות הקשורות.
הסליחה מופנית אל האלוהות שבתוכי, אל הנשמה, אל הילדה הפנימית, אל המקום שיכול לשחרר את הזיכרון.
אפשר לנסח את זה כך:
אני מבקשת סליחה מהאלוהות שבתוכי, על כל הזיכרונות, הדפוסים והכאב שפועלים דרכי ויוצרים או מושכים את החוויה הזו לתודעה שלי. אני לא עושה את זה מתוך אשמה, אלא מתוך אהבה, אחריות ורצון לחזור לאפס.
אנחנו מנקים את מה שבתוכנו, ומאפשרים לאלוהות לעשות את השאר.