הו׳אופונופונו היא דרך הוואית עתיקה לניקוי, להשבת האיזון וליצירת מרחב חדש בתוכנו ובחיינו.
הרבה ממה שאנחנו חווים בהווה מושפע מזיכרונות וממידע שאנחנו נושאים בתוכנו – חוויות, אמונות, פחדים, דפוסים ומסקנות שנאספו לאורך החיים, ולעיתים גם מידע שאנחנו כלל לא מודעים אליו.הו׳אופונופונו מאפשר לנו לעבוד עם המידע הזה בדרך פשוטה ועדינה: לא בהכרח לנתח אותו או להבין מאיפה הגיע, אלא לזהות שמשהו בתוכנו הופעל – ולנקות.המטרה היא לחזור שוב ושוב אל מצב האפס – המקום שבו הזיכרונות אינם מנהלים את הרגע, ומתפנה בתוכנו מקום לשקט, לבחירה ולהשראה.אבל כדי להבין את הדרך שאנחנו מכירים היום, כדאי לחזור רגע אל השורשים שלה.

הרבה לפני ארבעת המשפטים

אבל הו׳אופונופונו המסורתי היה רחב ושונה מאוד מהתרגול האישי המוכר כיום.
המילה pono בהוואית קשורה למצב של נכונות, איזון, סדר והרמוניה.
המילה ho'oponopono מבטאת את הפעולה של תיקון, יישור והשבת הדברים למצב נכון ומאוזן.

בתרבות ההוואית המסורתית, הו׳אופונופונו היה תהליך משפחתי שנועד ליישב קונפליקטים, להתיר משקעים ולהחזיר את ההרמוניה בתוך המשפחה. המלומדת והחוקרת ההוואית Mary Kawena Pukui, שתיעדה ידע ומסורות של התרבות ההוואית, תיארה תהליך מובנה שבו בני המשפחה היו מתכנסים כאשר היו ביניהם כעסים, פגיעות, מחלוקות או דברים שלא נפתרו.
התהליך הובל בדרך כלל על ידי אדם בעל סמכות במשפחה או מי שהיה אמון על הובלת התהליך, ויכול היה לכלול תפילה, הגדרת הבעיה, שיחה כנה, הבאת הדברים שהוחזקו בפנים, הכרה באחריות, סליחה ושחרור.
המטרה לא הייתה לקבוע מי צודק ומי אשם.המטרה הייתה לתקן את מה שיצא מאיזון, להתיר את מה שנקשר בין האנשים ולהשיב את היחסים להרמוניה. במובן הזה, כבר בשורשים של הו׳אופונופונו נמצא רעיון שאני מאוד אוהבת: לא להשאיר את מה שכואב מתחת לפני השטח ולהמשיך כאילו דבר לא קרה.
עוצרים, פוגשים את מה שנמצא שם, מתירים ומאפשרים למשהו להשתנות.

מתהליך משפחתי לתהליך אישי

במאה ה־20 עברה ההו׳אופונופונו התפתחות משמעותית דרך מורנה נלמאקו סימאונה (Morrnah Nalamaku Simeona), מרפאה הוואית שפיתחה את הגישה שנקראת Self I-Dentity through Ho'oponopono®. מורנה התאימה את התהליך המסורתי לעולם המודרני ולדרך שבה האדם יכול לעבוד גם בתוך עצמו – מבלי שכל האנשים המעורבים בקונפליקט יצטרכו להיות נוכחים ולהשתתף בתהליך.

זה שינוי משמעותי. אם בתהליך המסורתי המשפחה התכנסה כדי לעבוד עם מה שהתרחש בין חבריה, בדרך שהתפתחה בהמשך אנחנו יכולים להתחיל את העבודה גם בתוכנו. במקום לחכות שמישהו אחר ישתנה, יבין, יתנצל או יסכים להשתתף בתהליך, אנחנו יכולים להפנות את תשומת הלב פנימה ולשאול:
- מה הדבר הזה מעורר בתוכי?
- מה בתוכי מבקש עכשיו ניקוי?
מכאן התפתחה הדרך האישית של הו׳אופונופונו שרבים מאיתנו מכירים ומתרגלים היום.

אז מה בעצם אנחנו מנקים?

אפשר לדמיין את עצמנו כאוסף עצום של זכרונות ומידע. לא רק זכרונות שאנחנו יכולים לשלוף ולספר עליהם, אלא גם חוויות, תחושות, פחדים, אמונות ומסקנות שנצרבו בנו לאורך הדרך. חלק מהמידע הזה נמצא במודעות שלנו וחלק גדול ממנו לא.
לפעמים אירוע שנראה קטן בזמן שבו התרחש הופך למסקנה שממשיכה לפעול בתוכנו שנים.
ילד, למשל, יכול להגיע לגן ולגלות ששני ילדים שהוא רוצה לשחק איתם אינם רוצים לצרף אותו למשחק. עבור אדם מבוגר זה אולי אירוע קטן וחולף. אבל הילד יכול לחוות באותו רגע כאב גדול ולהסיק, מבלי לנסח זאת אפילו במילים: "לא רוצים אותי". השנים עוברות. הילד גדל. הוא כבר לא זוכר בהכרח את אותו בוקר בגן, אבל המידע שנוצר שם יכול להמשיך לפעול -במערכות יחסים זוגיות, בעבודה, בסיטואציה חברתית, משהו קטן מתרחש – ומפעיל שוב את אותה תחושה מוכרת של דחייה.האנשים אחרים.
המציאות אחרת, אבל משהו בפנים כבר מכיר את הסיפור.
בהו׳אופונופונו אנחנו קוראים למידע הזה זכרונות. הזכרונות האלה יכולים להשפיע על הדרך שבה אנחנו מפרשים את מה שקורה, על התגובות שלנו, על הבחירות שלנו ועל האופן שבו אנחנו פוגשים את העולם.

לא חייבים לדעת מאיפה זה התחיל

זה אחד הדברים שאני אוהבת בהו׳אופונופונו. אנחנו לא חייבים תמיד לדעת מהו הזיכרון שמופעל, מתי הוא נוצר או למה בדיוק אנחנו מגיבים כפי שאנחנו מגיבים. לפעמים נדע, לפעמים פתאום ניזכר בחוויה מהעבר ונבין את הקשר, ולפעמים לא יהיה לנו מושג.
הניקוי אינו תלוי בכך שנצליח לפענח את כל הסיפור. מספיק שמשהו מופיע בחוויה שלנו עכשיו – פחד, כעס, עלבון, קנאה, חוסר ביטחון, דאגה, תחושת דחייה, מחשבה שחוזרת שוב ושוב או דפוס שאנחנו מזהים, כדי שנוכל לעבוד עם מה שהוא מעורר בתוכנו.
אנחנו לא חייבים לדעת הכול. אנחנו יכולים לנקות את מה שנוכח עכשיו.

100% אחריות – לא 100% אשמה

אחד העקרונות המרכזיים בהו׳אופונופונו הוא לקיחת 100% אחריות .זה גם אחד הרעיונות שהכי קל להבין לא נכון.
לקיחת אחריות אינה לקיחת אשמה. היא אינה אומרת שאנחנו אשמים בכל דבר שקרה לנו, שאנחנו גרמנו להתנהגות של אדם אחר או שאנשים אחרים אינם אחראים למעשיהם. האחריות שאנחנו לוקחים היא על מה שמתעורר בתוכנו מול מה שאנחנו פוגשים, ועל האפשרות שלנו לעבוד עם מה שנוכח בנו.
אם אדם מסוים מפעיל בי כעס, פחד או כאב, אני לא חייבת לחכות שהוא ישתנה כדי להתחיל לעבוד עם מה שקורה בתוכי.
אם אותה תחושה או אותה סיטואציה חוזרות שוב ושוב בחיי, אני יכולה להפנות את המבט פנימה ולנקות את הזכרונות שמתעוררים בי מולה.
יש כאן מעבר משמעותי מאוד מ: "מי אשם במה שקורה?" אל: "מה אני יכולה לנקות בתוכי עכשיו?"
לקיחת האחריות אינה מקטינה אותנו, להפך, היא מחזירה לידינו את האפשרות לעשות משהו עם מה שאנחנו חווים. היא מעניקה לנו כח בלתי מוגבל על חיינו.

לחזור למצב האפס

אחד המושגים המרכזיים בדרך המודרנית של הו׳אופונופונו הוא מצב האפס.
מצב האפס אינו מצב שבו אין לנו עבר, אין רגשות או ששום דבר כבר לא מפעיל אותנו. אנחנו גם לא מנסים למחוק את סיפור החיים שלנו או לשכוח את מה שעברנו. אפשר לחשוב על מצב האפס כמקום שבו הזכרונות אינם מנהלים את הרגע.
ככל שאנחנו מנקים את המידע שחוזר ופועל בתוכנו, אנחנו מפנים מעט מה"רעש" שמגיע מהעבר. מתוך השקט שנוצר יכולה להיפתח אפשרות חדשה, תגובה אחרת, בחירה אחרת, רעיון שלא ראינו קודם, ולפעמים פשוט יותר שקט.
במקום להגיב שוב ושוב מתוך המידע שכבר קיים בתוכנו, אנחנו מבקשים לחזור אל האפס – אל המקום שבו יש יותר מרחב להשראה.
זה לא יעד שמגיעים אליו פעם אחת ונשארים בו. זו דרך של חזרה.
לנקות.
לחזור לאפס.
ולאפשר למה שאפשרי להתגלות.

ומה עם ארבעת המשפטים?

ארבעת המשפטים הם השער הראשון להו׳אופונופונו, והם כלי ניקוי פשוט ונגיש מאוד. עם זאת, חשוב לי לומר:
הו׳אופונופונו הוא הרבה יותר מארבעה משפטים.יש בו תפיסה שלמה של זכרון, אחריות, ניקוי, היחסים שלנו עם עצמנו ועם מה שאנחנו פוגשים בחיים, וכלים נוספים לעבודה. ארבעת המשפטים הם כמו המפתחות שפותחים ומפעילים את כל אלו.
אין צורך להבין את כל התורה כדי להתחיל לתרגל, אבל ככל שמעמיקים בה, מבינים יותר את מה שאנחנו בעצם עושים כשאנחנו אומרים:
אני מצטער.ת. בבקשה סלח.י לי. תודה. אני אוהב.ת אותך.

מכאן אפשר להמשיך ולהעמיק

הו׳אופונופונו הוא עולם שלם של תפיסה, ניקוי ועבודה פנימית.
בעמוד הזה היה לי חשוב לתת לכם את הבסיס: להבין מעט יותר מאיפה הגיעה הדרך, כיצד היא התפתחה, מה אנחנו מבקשים לנקות ומה עומד מאחורי המושגים של אחריות ומצב האפס.
לא צריך לדעת הכל כדי שהו׳אופונופונו יהיה חלק מהחיים, אבל ככל שמעמיקים בדרך, מבינים טוב יותר מה אנחנו בעצם עושים כשאנחנו מנקים.
אם תרצו להמשיך ולהעמיק, תוכלו לבחור את הדרך שמתאימה לכם.