הילדה של אבא: איך הקשר עם אבא ממשיך להשפיע על האישה שאני היום?

אבל לא כל הזכרונות כאלה

לפעמים אנחנו זוכרות דווקא את הביקורת, את המילים שפגעו, את החיבוק שלא הגיע או את הרגע שבו הרגשנו קטנות וחסרות ערך. ולפעמים, באותו קשר ממש, אנחנו נושאות גם אהבה וביטחון וגם פחד, כעס או אכזבה.

הקשר עם אבא לא נשאר בהכרח רק בסיפור הילדות שלנו. הוא עשוי להפוך לאחד הקולות שאנחנו נושאות בתוכנו גם בבגרות, ולהשפיע על האופן שבו אנחנו תופסות את עצמנו, את מערכות היחסים שלנו ואת מקומנו בעולם.

בין אמא לאבא: מה למדנו מכל אחד מהם?

הקשר עם אמא והקשר עם אבא לא בהכרח משפיעים עלינו באותו אופן. שניהם משמעותיים בהתפתחות שלנו, אך לעיתים כל אחד מהם מפגיש אותנו עם חוויות ומסרים שונים.

במשפחות רבות, במיוחד בדורות קודמים, אמא הייתה הדמות המרכזית בטיפול היומיומי ובקרבה הרגשית. עבור ילדה, היא גם מודל לזהות הנשית: כיצד אישה מתייחסת לעצמה, לרגשותיה, לגופה, לזוגיות שלה ולרצונותיה. דרך הקשר איתה וההתבוננות בה אנחנו עשויות ללמוד כמה מקום מותר לנו לתפוס, האם מותר לנו להציב את צרכינו במרכז לפעמים, ומה מצופה מאיתנו כנשים.

הקשר עם אבא עשוי להפגיש אותנו עם שאלות אחרות: האם אני מסוגלת? האם מאמינים בי? האם יש ערך לדעה שלי? האם מותר לי לטעות, להתנגד, לבחור אחרת? האם אני ראויה לאהבה ולהערכה גם כשאינני עומדת בציפיות?

אבל חשוב שלא להפוך את ההבחנה הזו לחלוקת תפקידים קבועה. יש אבות מכילים ורגישים ואימהות שמעודדות עצמאות, ולהפך. שני ההורים יכולים לחזק את הביטחון שלנו או לערער אותו. מה שמשפיע אינו רק מי ההורה, אלא איכות הקשר, דפוסי ההתנהגות שלו והמשמעות שנתנו לחוויות שלנו כילדים.

גם מערכת היחסים בין ההורים מלמדת אותנו לא מעט. הדרך שבה אבא התייחס לאמא, ולהפך, עשויה להשפיע על הציפיות שלנו מזוגיות, על היחס שלנו לגבולות ועל האופן שבו אנחנו מבינות אהבה, כבוד, שותפות וקונפליקטים.

אבא יכול להרחיב את עולמי, אבל גם לכווץ אותו

יש אבות מעודדים את הילדה לצאת לעולם, להתנסות, להעז ולהאמין בעצמה. ואכן, אבא שמקשיב, תומך, מאמין ביכולותיה ומאפשר לה לטעות עשוי לתרום לתחושת ביטחון ומסוגלות.

אבל יש גם אבות ביקורתיים, שתלטנים, מרוחקים או מקטינים, העשויים לגרום לילדה לפקפק בעצמה, לפחד מטעויות, להימנע מהבעת דעה או להרגיש שעליה להוכיח את ערכה ללא הרף.

לא תמיד מדובר בפגיעה גלויה. לפעמים זו אנחה של חוסר סבלנות, מבט מזלזל, השוואה לאח או לאחות, בדיחה על חשבונה או התעלמות מהישג שהיה עבורה משמעותי. כאשר חוויות כאלה חוזרות על עצמן, הן עשויות להפוך לחלק מהאופן שבו הילדה רואה את עצמה.

יש אבות שהתגובות שלהם אינן צפויות: רגע אחד הם אוהבים ומחבקים, וברגע אחר כועסים, מענישים או מתרחקים. ילדה שגדלה במציאות כזו עשויה ללמוד להיות דרוכה, לקרוא שינויים במצב הרוח של אחרים ולהתאים את עצמה כדי להימנע מעימותים.

גם הגנת יתר עשויה לצמצם. אבא שמנסה למנוע מבתו כל סיכון או אכזבה עלול להעביר לה, בלי להתכוון, מסר שהעולם מסוכן ושהיא אינה מסוגלת להתמודד איתו בכוחות עצמה.

ולפעמים הכול מתקיים יחד. אבא יכול להיות אוהב, מסור ודואג, ובו בזמן ביקורתי, נוקשה או חרד. הוא יכול להעניק ביטחון ברגעי משבר, אבל לעורר פחד כשהילדה מאכזבת אותו.

השאלה אינה רק אם אבא אהב אותנו, אלא גם איך הרגשנו במחיצתו. האם יכולנו להיות עצמנו? האם היה מותר לנו לטעות, לכעוס, להתנגד ולהביע חולשה? האם הרגשנו שאנחנו ראויות לאהבה בזכות מי שאנחנו, או שעלינו להרוויח אותה?

ומה עם אבא שלא היה שם?

עד עכשיו דיברנו על ההשפעה של אבא דרך הנוכחות שלו, דרך המילים שאמר, ההתנהגות שלו והיחס שהעניק לנו. אבל לפעמים דווקא ההיעדר הוא זה שמשאיר חותם עמוק.

יש ילדות שגדלו בלי אבא. אולי הוא עזב את הבית בעקבות גירושים, אולי ניתק קשר, נעלם או בחר שלא להיות חלק מחייהן. יש ילדות שאיבדו את אביהן בגיל צעיר, ויש כאלה שאביהן נעדר לתקופות ארוכות בגלל עבודה, מחלה או נסיבות חיים אחרות.

ויש גם אבא שנמצא בבית, אבל אינו נוכח באמת. הוא יושב ליד שולחן האוכל, חוזר הביתה בכל ערב, אולי אפילו דואג לפרנסה ולצרכים המעשיים, אבל אינו מתעניין בעולמה של הילדה, אינו מקשיב, אינו מביע חיבה ואינו זמין עבורה מבחינה רגשית.

אלה חוויות שונות, ואין להן השפעה אחת קבועה. אבל בכל אחת מהן עשויות להתעורר שאלות שהילדה נושאת איתה לאורך שנים.

למה הוא לא כאן? למה הוא לא רוצה להיות איתי? האם אני לא מספיק חשובה? האם עשיתי משהו לא בסדר?

ילדים אינם תמיד מסוגלים להבין את המורכבות של החלטות המבוגרים או של נסיבות החיים. לפעמים, בהיעדר הסבר שהם יכולים להבין ולעבד, הם מייחסים את ההיעדר לעצמם. ילדה שאביה ניתק קשר עלולה להסיק שמשהו בה אינו ראוי לאהבה, אף שלהחלטתו של האב אין דבר וחצי דבר עם ערכה.

המשמעות שהיא מעניקה להיעדר עשויה להמשיך ללוות אותה בבגרות. היא יכולה להתבטא בפחד שינטשו אותה, בצורך מתמיד באישור ובתשומת לב, בקושי לבטוח ביציבות של קשרים או בתחושה שעליה להתאמץ מאוד כדי שמישהו יבחר להישאר.

ולפעמים התגובה הפוכה. במקום לחפש קרבה, היא לומדת שלא כדאי להזדקק לאיש. שהיא חייבת להסתדר לבד, לא לצפות, לא לבקש ולא לאפשר לעצמה להיות תלויה באדם אחר. מה שנראה מבחוץ כמו עצמאות גדולה עשוי להיות, בחלק מהמקרים, גם ניסיון להגן על עצמה מפני אכזבה נוספת.

גם להבטחות שלא קוימו יכולה להיות השפעה. אבא שמבטיח להגיע ואינו מגיע, שמתקשר לעיתים רחוקות או שמופיע ונעלם לסירוגין, עלול ליצור תחושה של חוסר ודאות. הילדה עשויה ללמוד לחכות, לקוות ולהתאכזב, ובהמשך לפתח רגישות מיוחדת למצבים שבהם אחרים אינם עומדים בהבטחותיהם או אינם זמינים עבורה.

אבל חשוב להבחין בין היעדר שנובע מנטישה או מדחייה לבין היעדר שנובע ממוות, ממחלה או מנסיבות שלא היו בשליטתו של האב. ילדה שאיבדה את אביה עשויה לשאת געגוע, עצב וכאב על מה שלא זכתה לחוות איתו, מבלי שהדבר כרוך בהכרח בתחושה שהוא לא רצה בה. גם לאופן שבו המשפחה הסבירה את ההיעדר, לתמיכה שהילדה קיבלה ולקשרים המיטיבים האחרים בחייה יש משמעות רבה.

ויש עוד חוויה מורכבת: הגעגוע לאבא שמעולם לא הכרנו באמת.
לפעמים הכאב אינו קשור רק לאדם שהיה או איננו, אלא גם למערכת היחסים שלא התאפשרה. לשיחות שלא התקיימו, לרגעים שלא נחוו, לשאלות שלא קיבלו תשובה ולדמות האב שהילדה דמיינה וקיוותה שתהיה לה.

בבגרות, היא עשויה להתגעגע לא רק לאבא עצמו, אלא גם לאפשרות שהייתה יכולה להיות.

עם זאת, היעדר של אב אינו גוזר על ילדה חיים של חוסר ביטחון, קושי בזוגיות או תחושת ערך נמוכה. ילדים יכולים לגדול ולהתפתח היטב גם במשפחות שבהן האב אינו נוכח, במיוחד כאשר יש בחייהם קשרים יציבים, אוהבים ובטוחים עם מבוגרים משמעותיים אחרים.

כשאנחנו מתבוננות בקשר עם אבא, חשוב לתת מקום גם למה שלא היה. לא רק למילים שנאמרו, אלא גם לאלה שלא שמענו. לא רק לחוויות שהתרחשו, אלא גם לחוויות שהיינו זקוקות להן ולא זכינו לקבל.

ולפעמים, חלק מהדרך שלנו הוא להכיר בכאב על מה שלא היה, מבלי להמשיך לפרש את ההיעדר כהוכחה לכך שמשהו בנו אינו ראוי לאהבה.

איך הקשר עם אבא ממשיך להשפיע עלינו בבגרות?

הערך העצמי והצורך באישור

ילדה שגדלה בתחושה שאבא מאמין בה ומעריך אותה גם כשהיא טועה עשויה לפתח ביטחון בערכה וביכולותיה. לעומתה, ילדה שחוותה ביקורת מתמשכת או ציפיות גבוהות מאוד עשויה ללמוד שעליה להצטיין, להצליח או לרצות אחרים כדי להיות ראויה.

בבגרות, האמונות האלה עשויות להתבטא בפרפקציוניזם, בקושי לקבל מחמאות, בפחד מכישלון או בתחושה ששום הישג אינו מספיק. גם אישה מצליחה ומוערכת יכולה להמשיך לחפש אישור מבחוץ, כאילו רק כאשר מישהו אחר יכיר בערכה היא תוכל להרגיש אותו בעצמה.

זוגיות, אהבה ופחד מדחייה

הקשר עם אבא עשוי להיות אחד המפגשים המוקדמים שדרכם למדנו מהי קרבה, איך נראית תמיכה ומה קורה כשאנחנו מביעות צורך או מתמודדות עם חילוקי דעות.

אם למדנו שאהבה היא יציבה ובטוחה, ייתכן שיהיה לנו קל יותר לבטוח ולהתקרב. אם חווינו דחייה, ביקורת או ריחוק, אנחנו עשויות לפתח רגישות לדחייה, צורך באישור, קושי לבקש תמיכה או נטייה לוותר על עצמנו כדי לשמור על הקשר.

אין פירוש הדבר שאנחנו בוחרות בני זוג בדמות אבינו. מערכות היחסים שלנו מורכבות הרבה יותר, אבל כדאי לשאול האם משהו ממה שלמדנו על אהבה בילדות ממשיך להשפיע על הדרך שבה אנחנו אוהבות ומבקשות שיאהבו אותנו היום.

עצמאות, גבולות והיכולת להיות אני

מה קרה בילדות כשהבעת דעה שונה מזו של אבא? האם הקשיבו לך, או שלמדת שעדיף לשתוק? האם עודדו אותך לבחור בעצמך, או שהחלטותייך נבחנו תמיד דרך הציפיות שלו?

ילדה שלמדה שעליה להימנע מעימותים עשויה להפוך לאישה שמתקשה לומר לא ולהציב גבולות. לעומתה, מי שגדלה עם אב שתלטן עשויה לפתח צורך עז בעצמאות, עד כדי קושי לקבל עזרה או להישען על אחרים.

בשני המקרים, ייתכן שהתגובות שלנו היום אינן מבטאות רק את הרצונות שלנו, אלא גם את הדרכים שלמדנו להגן על עצמנו בעבר.

רגשות, פחד ודריכות

אם אבא התקשה להכיל רגשות, ביטל פחדים או הגיב בכעס לבכי, ייתכן שלמדנו להסתיר את מה שאנחנו מרגישות. אם תגובותיו היו בלתי צפויות, ייתכן שלמדנו להיות ערניות במיוחד למצב הרוח של אחרים ולנסות למנוע מראש כל אפשרות לעימות.

בבגרות זה עשוי להתבטא בקושי לבקש עזרה, בצורך בשליטה, בדריכות מתמשכת או בתחושה שאנחנו אחראיות לרגשות של כולם.

אלו עשויות להיות דרכי הסתגלות שפיתחנו בילדות, אבל הן אינן בהכרח נחוצות לנו היום.

האמא שאני והדפוסים שעוברים הלאה

כשאנחנו הופכות לאימהות, אנחנו מביאות להורות את העולם המשפחתי שבו גדלנו, ולא רק את הקשר שהיה לנו עם אמא.

אולי אנחנו מזהות בעצמנו תגובות שמזכירות את אבא, ואולי אנחנו נחושות לעשות בדיוק את ההפך ממנו. לפעמים הרצון שלא לחזור על דפוס מסוים חזק כל כך, עד שהוא ממשיך לנהל אותנו בכיוון ההפוך.

החופש אינו בהכרח להיות כמו ההורים שלנו או להיות שונים מהם לחלוטין, אלא לזהות מה אנחנו רוצות לשמר, מה אנחנו מבקשות לשנות ומה מתאים לנו היום.

חשוב לזכור שכל אלה הן השפעות אפשריות, לא תוצאות ידועות מראש. האישיות שלנו מתעצבת מתוך קשרים וחוויות רבים, ולא כל דפוס בבגרות נובע מהקשר עם אבא.

ומה אם היה לי אבא טוב ואוהב?

לפעמים נדמה שעבודה פנימית מחייבת אותנו למצוא פצע בילדות, אבל לא כל התבוננות ביחסים עם ההורים חייבת לחשוף כאב או פגיעה.

אפשר לאהוב את אבא ולהכיר בכך שלא תמיד קיבלנו ממנו בדיוק את מה שהיינו זקוקות לו. אפשר להעריך את מה שנתן לנו, ובאותה נשימה לתת מקום לאכזבה או לכעס. אפשר גם לגלות שהקשר איתו הוא מקור נפלא לכוחות ולביטחון שאנחנו נושאות בתוכנו.

ומנגד, כשהקשר היה פוגעני או חסר, חשוב לדעת שאין חובה לסלוח לו, להתפייס או לחדש קשר כדי להמשיך בתהליך אישי. אנחנו לא נדרשות להצדיק את מה שהתרחש או לקחת אחריות על התנהגותו של אדם אחר.

המטרה אינה להאשים את אבא, וגם לא להגן עליו מפני כל ביקורת. המטרה היא להבין מה נשאר בתוכנו מתוך הקשר, כיצד הוא משפיע עלינו היום ומה אנחנו רוצות לעשות עם ההבנה הזו.

ומה לגבי בנים ואבות?

השפעת הקשר עם אבא אינה ייחודית לבנות. גם בנים לומדים מתוך הקשר איתו על אהבה, ערך עצמי, ביטחון, גבולות ומערכות יחסים.

אצל בנים עשויה להיות משמעות נוספת לאבא כדמות גברית וכאחד המודלים האפשריים לגבריות. האם מותר לגבר לפחד, לבכות או לבקש עזרה? האם הוא חייב להיות חזק ומצליח תמיד? האם כוח פירושו שליטה, או שאפשר להיות חזק וגם רגיש?

בן עשוי לשאת איתו את האמון והתמיכה שקיבל מאביו, אבל גם ביקורת, תחרות, פחד או צורך מתמשך להוכיח שהוא מספיק טוב. הקשר הזה עשוי להשפיע על הזוגיות שלו, על היחס שלו לרגשות ועל האבהות שלו בעתיד.

גם הקשר בין אבות לבנים ראוי להתבוננות מעמיקה, במיוחד בשאלה אילו תפיסות על גבריות, אהבה וכוח עוברות מדור לדור ואילו מהן אפשר לבחור לשנות. את זה נעשה במאמר נפרד.

הקשר עם אבא דרך תפיסת ההו'אופונופונו

בגישה המודרנית של הו'אופונופונו, אנחנו מתייחסים לזיכרונות, לאמונות, לפרשנויות ולתגובות שנוכחים בחוויה שלנו, ומפנים אליהם את כוונת הניקוי.

כשאנחנו מתבוננות בקשר עם אבא, איננו מנסות לשנות אותו או לשכתב את העבר. אנחנו מפנות את המבט פנימה, אל מה שהקשר הזה ממשיך לעורר בנו היום.

אולי זו כמיהה להכרה שמעולם לא קיבלנו, כעס על מה שהיה או פחד לאכזב. אולי אנחנו עדיין מנסות להוכיח לאבא, או לעצמנו, שאנחנו מספיק טובות. ואולי אנחנו מזהות אמונה שלפיה אסור לנו לטעות, להיכשל, להביע חולשה או להזדקק לאחרים.

על פי תפיסת הניקוי המודרנית, איננו חייבות לדעת מה מקורו המדויק של כל זיכרון או כיצד נוצרה כל אמונה. אנחנו יכולות להפנות את הניקוי אל מה שאנחנו חוות בהווה, גם כאשר איננו מבינות את כל הקשרים שמאחוריו.

חשוב להבחין בין גישה זו לבין ההו'אופונופונו המסורתי-קהילתי, שמקורו בתרבות ההוואית וכולל תהליכים מובנים של בירור, לקיחת אחריות, תיקון מערכות יחסים ויישוב קונפליקטים. הנחיית הניקוי האישית שבהמשך מבוססת על הגישה המודרנית.

לקיחת אחריות בהו'אופונופונו אינה פירושה שאנחנו אשמות במה שקרה לנו או אחראיות להתנהגות של אבא. האחריות שלנו היא על האופן שבו אנחנו בוחרות לפגוש היום את מה שאנחנו נושאות בתוכנו, ועל האפשרות לשחרר דפוסים שכבר אינם משרתים אותנו.