למה כל כך קשה לנו להציב גבולות?

על אהבה, ריצוי, פחד מדחייה, אשמה ואחריות רגשית.

כמה פעמים מצאת את עצמך אומרת 'כן', כשבתוכך הרגשת שאת רוצה לומר 'לא'?

כמה פעמים הסכמת למשהו שלא באמת התאים לך, רק כדי לא לאכזב, לא לפגוע, לא לעורר ויכוח או לא להסתכן בכך שמישהו קרוב יכעס עלייך?

זה יכול לקרות בזוגיות, מול ההורים שלנו, עם הילדים, האחים, החברים או כל אדם שיש לו מקום משמעותי בחיינו.

לפעמים מדובר בדברים קטנים לכאורה. שיחת טלפון שאנחנו עונים לה למרות שאנחנו מותשים, בקשה שאנחנו נענים לה כשאין לנו זמן, או הערה פוגענית שאנחנו מעדיפים לשתוק מולה.

לפעמים מדובר בדברים גדולים הרבה יותר. ויתור מתמשך על הצרכים שלנו, הסכמה להתנהגות שמכאיבה לנו, או תחושה שאנחנו נדרשים לבחור שוב ושוב בין שמירה על הקשר לבין שמירה על עצמנו.

אנחנו עשויים להסביר לעצמנו שאנחנו מוותרים מתוך אהבה, התחשבות או רצון לשמור על שלום בית. ואכן, התחשבות ופשרה הן חלק חשוב ממערכות יחסים, אבל מה קורה כשההתחשבות הופכת להרגל קבוע של ויתור עצמי? כשהצרכים של האחר מקבלים עדיפות כמעט אוטומטית על פני הצרכים שלנו? וכשאנחנו מתחילים להרגיש שהמחיר של האהבה הוא להצטמצם?

כדי להבין מדוע כל כך קשה לנו להציב גבולות לאנשים שאנחנו אוהבים, כדאי להתבונן לא רק בהתנהגות שלנו, אלא גם בפחדים, באמונות ובדפוסים שפועלים בתוכנו.

 

למה דווקא עם האנשים הקרובים לנו קשה יותר להציב גבולות?

באופן טבעי, מערכות היחסים הקרובות שלנו נושאות משמעות רגשית גדולה. אנחנו רוצים להרגיש אהובים, רצויים, חשובים ושייכים. אנחנו רוצים לדעת שיש לנו מקום בטוח בקשר, גם כשאנחנו לא מסכימים, גם כשאנחנו מאכזבים וגם כשאנחנו בוחרים אחרת.

כאשר תחושת הביטחון בקשר אינה יציבה, או כאשר למדנו בעבר שקונפליקט עלול להוביל לדחייה, לכעס או להתרחקות, הצבת גבול יכולה לעורר פחד.

אנחנו לא בהכרח חושבים באופן מודע: "אם אגיד לא, יפסיקו לאהוב אותי". לפעמים הפחד מופיע כתחושת אי-נוחות, מתח בגוף, צורך להסביר את עצמנו שוב ושוב או דחף לחזור בנו מהגבול שהצבנו.

לכן, הקושי אינו תמיד בעצם אמירת המילה 'לא', אלא בלשאת את מה שעלול לקרות אחריה.

האם האדם שמולנו יתאכזב? האם הוא יכעס? האם הוא יחשוב שאנחנו אנוכיים? האם הוא יתרחק?

ככל שהקשר משמעותי יותר עבורנו, כך התגובה האפשרית של האחר עשויה לקבל משקל גדול יותר.

חשוב לשים לב, שהקושי להציב גבולות אינו קשור רק לפחד לאבד אהבה או קרבה. גם במערכות יחסים מקצועיות וחברתיות אנחנו עשויים לחשוש מהתגובה של האדם שמולנו.

עובד עשוי להסכים לקבל על עצמו משימות נוספות, למרות שהוא כבר עמוס, מתוך חשש להיתפס כמי שאינו מסור מספיק. בעלת עסק עשויה להמשיך לענות ללקוחות בשעות הערב, אף שהדבר פוגע בזמן האישי שלה, משום שהיא חוששת לאבד אותם. ואדם שמתבקש לעשות טובה למכר עשוי להסכים רק מפני שלא נעים לו לסרב.

בכל אחד מהמקרים האלה פועל מנגנון דומה: אנחנו נותנים משקל רב לתגובה האפשרית של האחר, ולעיתים דוחקים הצידה את הצרכים, הרצונות והמגבלות שלנו.

 

איפה למדנו שאהבה פירושה ויתור?

רבים מהדפוסים שלנו במערכות יחסים מתפתחים לאורך השנים, ולעיתים מתחילים כבר בילדות.

ילדים לומדים על אהבה, קבלה וגבולות מתוך ההתנסויות שלהם במשפחה ובסביבה שבה הם גדלים. יש ילדים שגדלים בבית שבו מותר לכעוס, להתנגד, לבקש פרטיות ולומר לא, מבלי שהקשר עם ההורים יעמוד בסכנה. ילדים אחרים עשויים ללמוד, במפורש או בעקיפין, שכדי לשמור על קרבה ואישור עדיף להיות נוחים, מתחשבים, שקטים או מרצים.

  • ילדה שמקבלת שוב ושוב מסר שהיא צריכה להיות "הבוגרת", "המבינה" או "זו שלא עושה בעיות", עשויה לפתח נטייה להעדיף את הצרכים של האחרים על פני צרכיה שלה.
  • ילד שחווה תגובות קשות לכעס או להתנגדות עשוי ללמוד שהבעת רצון עצמאי כרוכה בסיכון רגשי.

כמובן שאלה אינן תוצאות הכרחיות, ולא כל קושי בהצבת גבולות מקורו בילדות.  גם חוויות מאוחרות, מערכות יחסים קודמות, נורמות חברתיות ואופי הקשר הנוכחי משפיעים עלינו.

לעיתים, כאשר אנחנו מתקשים להציב גבול בהווה, אנחנו למעשה פוגשים גם אמונה ישנה:

  • כדי שיאהבו אותי, אני צריכה להתחשב תמיד.
  • אם מישהו כועס עליי, כנראה עשיתי משהו לא בסדר.
  • הצרכים שלי פחות חשובים.
  • אם אני אוהבת, אני אמורה לוותר.

אמונות כאלה יכולות להמשיך לפעול בתוכנו גם כאשר מבחינה שכלית אנחנו כבר לא מסכימים איתן.

 

המצפן הפנימי שלנו: מתי כן ומתי לא?

הפסיכותרפיסטית והמטפלת הזוגית והמשפחתית שרי גילמן, מחברת הספר Transform Your Boundaries (לא תורגם לעברית), מציעה דרך פשוטה אך משמעותית להבין גבולות.

בספרה ובהרצאתה "Good Boundaries Free You" היא מתארת מצפן פנימי שיש בו שתי אפשרויות: כן ולא.

המצפן הזה מייצג את היכולת שלנו לזהות מה נכון לנו, למה אנחנו רוצים להסכים ומה איננו רוצים או יכולים לקבל.

לכאורה מדובר בעניין פשוט. הרי כולנו יודעים לומר כן ולא, אבל בפועל, ככל שאנחנו עסוקים יותר בציפיות של אחרים, כך אנחנו עלולים להתרחק מהיכולת להקשיב לתשובות שלנו.

נניח שחברה קרובה מבקשת שניפגש איתה בערב. אנחנו אוהבים אותה ורוצים להיות שם בשבילה, אבל אחרי יום ארוך אנחנו זקוקים למנוחה.

התגובה הראשונית שלנו עשויה להיות רצון לסרב. אלא שמיד אחריה מתחילות המחשבות:

היא תיעלב, היא תמיד שם בשבילי, אולי היא תחשוב שאני לא חברה טובה, לא נעים לי להגיד לה לא. ובתוך כל המחשבות האלה, הצורך המקורי שלנו הולך לאיבוד.

גילמן מדגישה שהמצפן הפנימי אינו מספק לנו תוכנית פעולה מלאה. הוא מסייע לזהות את הכיוון, אבל אנחנו עדיין צריכים לחשוב כיצד לפעול, איך לתקשר את הבחירה שלנו ומה נכון לעשות בנסיבות הקיימות.

חשוב גם לזכור שהמצפן אינו הוראה לפעול לפי כל רצון רגעי. לפעמים אנחנו בוחרים לעשות דבר שקשה לנו מתוך מחויבות, אהבה או אחריות. השאלה אינה רק מה מתחשק לנו, אלא גם מה מתאים לערכים שלנו, ליכולות שלנו ולמציאות שבה אנחנו חיים.

היכולת לזהות את הכן והלא שלנו היא התחלה של הצבת גבולות. היכולת לכבד אותם, גם כשזה לא נוח, היא כבר חלק מהתרגול.

 

ריצוי: כשאנחנו דואגים לאחרים על חשבון עצמנו

חשוב להבחין בין נתינה מתוך אהבה לבין ריצוי.

כשאנחנו נותנים מתוך בחירה, אנחנו יכולים להתחשב באדם אחר גם אם הדבר דורש מאיתנו מאמץ או ויתור מסוים. אנחנו מודעים למחיר, בוחרים בו ומרגישים שיש לנו חופש להחליט.

בריצוי, לעומת זאת, הבחירה עשויה להיות מונעת בעיקר מהצורך להימנע מתגובה לא נעימה.

אנחנו מסכימים כדי שלא יכעסו, מוותרים כדי שלא יתאכזבו, שותקים כדי שלא יתפתח עימות.

לפעמים אנחנו אפילו מקדימים לזהות מה האחר רוצה, עוד לפני שהוא מבקש, וממהרים לספק את הצורך שלו.

מבחוץ ההתנהגות יכולה להיראות כמו נדיבות, מסירות או אכפתיות. אבל בפנים עשויים להצטבר תסכול, עייפות, כעס ואפילו תחושה שלא רואים אותנו.

אחת השאלות שיכולות לעזור לנו לזהות את ההבדל היא:

האם אני בוחרת לעשות את הדבר הזה משום שאני רוצה, או משום שאני מפחדת ממה שיקרה אם לא אעשה אותו?

לא תמיד תהיה תשובה חד-משמעית. לפעמים אנחנו גם רוצים לעזור וגם חוששים לאכזב, אבל עצם ההתבוננות במניעים שלנו מאפשרת לנו להתחיל להחזיר לעצמנו את חופש הבחירה.

 

הקושי האמיתי: לשאת את הרגשות שמתעוררים בעקבות הגבול

אחת התובנות החשובות בעבודתה של גילמן היא שהצבת גבולות מחייבת אותנו ללמוד להתמודד עם רגשות לא נעימים. כשאנחנו אומרים לא, האדם שמולנו עשוי לכעוס, להתאכזב או להיפגע. במקביל, גם בתוכנו עשויים להתעורר פחד, אשמה, עצב או מתח.

לפעמים אנחנו מפרשים את הרגשות האלה כסימן לכך שמשהו אינו בסדר, למשל, אם אני מרגישה כל כך אשמה, אולי הייתי צריכה להסכים?

אם הוא כל כך כועס, אולי הגזמתי?

אם קשה לי כל כך לעמוד על שלי, אולי הגבול הזה אינו נכון?

אבל תחושת אי-נוחות אינה בהכרח עדות לטעות.

גילמן מסבירה שהצבת גבול יכולה לעורר מתח זמני, גם כאשר היא תורמת בטווח הארוך להפחתת עומס ולשמירה על עצמנו.

יש בכך הבחנה חשובה: אנחנו לא חייבים להרגיש בטוחים ורגועים לחלוטין כדי להציב גבול.

אנחנו יכולים לפחד ובכל זאת לומר לא.

אנחנו יכולים להרגיש אשמה ובכל זאת לבחור במה שנכון לנו.

אנחנו יכולים להבין את האכזבה של האחר, מבלי למהר לבטל את ההחלטה שלנו.

היכולת לשאת רגשות לא נעימים היא חלק מתהליך הלמידה של הצבת גבולות.

 

האם אנחנו אחראים לרגשות של האנשים שאנחנו אוהבים?

אחד הקשיים המשמעותיים בהצבת גבולות קשור לבלבול בין אחריות אישית לאחריות רגשית על אחרים. אנחנו בהחלט אחראים לאופן שבו אנחנו מתנהגים. למילים שאנחנו בוחרים, לדרך שבה אנחנו מביעים את עצמנו, לכבוד שאנחנו מעניקים לאחר ולנכונות שלנו להקשיב, אבל האם אנחנו אחראים לכך שהאדם שמולנו לעולם לא ירגיש אכזבה, כעס או כאב?

לא.

 

אנחנו יכולים להתחשב ברגשות של האחר, אך איננו יכולים לשלוט בהם או למנוע כל תחושה לא נעימה.

נניח שאדם קרוב מבקש מאיתנו עזרה ביום שבו אנחנו זקוקים למנוחה. אנחנו יכולים להסביר ברגישות שהפעם לא נוכל לעזור. הוא עשוי להתאכזב, ואולי אפילו לכעוס.

האכזבה שלו אינה מוכיחה שהגבול שלנו שגוי.

עם זאת, גם אין פירוש הדבר שרגשותיו אינם חשובים. אנחנו יכולים להקשיב, להכיר באכזבה ולבחון אם יש דרך אחרת לעזור, מבלי לבטל את הצורך שלנו.

ההבחנה החשובה היא בין היכולת שלנו להשפיע על רגשות האחר לבין האחריות שלנו לנהל אותם במקומו.

ההבחנה הזאת מאפשרת לנו להישאר אמפתיים בלי לקחת על עצמנו אחריות שאינה שלנו.

בנוסף, חשוב גם להבחין בין מצבים שבהם אנחנו חוששים מתגובה רגשית של האחר לבין מצבים שבהם קיימים פערי כוח או תלות ממשית.

למשל, עובד שמתקשה לסרב למנהל שלו אינו בהכרח פועל מתוך ריצוי בלבד. ייתכן שהוא חושש לפגוע במעמדו, בקידומו או בביטחון התעסוקתי שלו. גם מול לקוח משמעותי, בעל סמכות או אדם שאנחנו תלויים בו, הצבת גבול עשויה להיות מורכבת יותר.

במצבים כאלה לא תמיד מספיק ללמוד לומר לא. לעיתים נדרשים תכנון, בחינת האפשרויות העומדות לרשותנו, יצירת תמיכה או שינוי הדרגתי של אופן ההתנהלות.

הצבת גבולות אינה מחייבת אותנו להתעלם מהמציאות ומההשלכות האפשריות של הבחירות שלנו. היא מזמינה אותנו להכיר בצרכים שלנו ולבחון כיצד נוכל לתת להם מקום גם בתוך המגבלות הקיימות.

 

למה הצבת גבול מעוררת אשמה?

אשמה היא רגש שיכול לעזור לנו לזהות מתי פגענו באחר או פעלנו בניגוד לערכים שלנו.

אבל אשמה אינה תמיד עדות לכך שעשינו משהו פסול.

לפעמים היא מופיעה דווקא כאשר אנחנו משנים דפוס מוכר.

אם במשך שנים התרגלנו להיות זמינים תמיד, להגיד כן או להימנע מעימותים, הצבת גבול חדש עשויה להרגיש לנו לא טבעית.

אנחנו יכולים לדעת שהגבול מוצדק, ובכל זאת להרגיש אשמים. למשל –

  • אישה שמחליטה לא לענות לשיחות עבודה בשעות הערב עשויה להרגיש שהיא מאכזבת את הסובבים אותה, גם אם מדובר בהחלטה סבירה לחלוטין.
  • הורה שמסרב לבקשה של ילדו עשוי להרגיש אשמה, אף שהוא יודע שהסירוב נכון ומתאים.
  • אדם שמבקש מבן זוגו להפסיק לדבר אליו בצורה פוגענית עשוי למצוא את עצמו חושש שהוא מגזים או דורש יותר מדי.

במצבים כאלה כדאי לשאול:

  • האם פגעתי באדם אחר, או שפשוט לא נתתי לו את מה שרצה?
  • האם פעלתי בניגוד לערכים שלי, או בניגוד לציפיות שהתרגלו להפנות אליי?
  • האם אני מרגישה אשמה משום שעשיתי משהו לא נכון, או משום שאני עושה משהו חדש?

השאלות האלה אינן נועדו לבטל את תחושת האשמה, אלא לעזור לנו להבין מה היא מספרת לנו.

 

גבולות הם חלק מאמון, לא ההפך ממנו

גם החוקרת והסופרת ברנה בראון, שעוסקת בין היתר בפגיעות, בושה, אמפתיה ואומץ, מציבה את הגבולות כחלק משמעותי מבניית אמון במערכות יחסים.

במודל BRAVING שפיתחה לתיאור מרכיבי האמון, הגבולות מופיעים כמרכיב הראשון. התפיסה שלה מדגישה שכדי שנוכל לבטוח באדם אחר, חשוב שנדע שהוא מסוגל להבהיר את גבולותיו, לעמוד בהם ולכבד גם את הגבולות שלנו.

יש בכך נקודת מבט מעניינת. לעיתים אנחנו נמנעים מהצבת גבולות מתוך מחשבה שכך נשמור על הקשר. אבל כשאנחנו לא אומרים מה מתאים לנו ומה לא, האדם שמולנו לא תמיד יכול לדעת היכן עובר הגבול. אנחנו עשויים להסכים למשהו, לצבור תסכול ובהמשך לכעוס על כך שהאחר לא הבין אותנו.

בכתיבתה על מנהיגות ואומץ, בראון מדגישה גם את חשיבותה של תקשורת ברורה, אפילו כאשר היא כרוכה בשיחה לא נוחה .

בהירות אינה מחייבת נוקשות או חוסר רגישות. אפשר להיות ברורים ועדינים, אפשר לומר לא מבלי להעליב, אפשר להביע צורך בלי להאשים. לפעמים דווקא שיחה כנה, גם אם היא מעוררת אי-נוחות זמנית, מאפשרת לבנות קשר אמיתי יותר.

 

גבולות הם גם חלק מטיפול עצמי

כשאנחנו חושבים על טיפול עצמי, אנחנו נוטים לחשוב על מנוחה, שינה, תזונה, פעילות גופנית או זמן שמוקדש לדברים שאנחנו אוהבים.

אבל שרי גילמן מציעה להרחיב את ההתבוננות –
טיפול עצמי קשור גם לאופן שבו אנחנו מנהלים את הזמן שלנו, בוחרים את האחריות שאנחנו לוקחים על עצמנו ומחליטים למה אנחנו מוכנים להקדיש את המשאבים שלנו.

אדם יכול להקפיד על תזונה טובה, לצאת להליכות ולתרגל נשימות, ובכל זאת לחיות בתחושת עומס מתמשכת אם הוא אינו מצליח לסרב לבקשות, לצמצם מחויבויות או להגן על הזמן הדרוש לו למנוחה.

הרבה פעמים אנחנו מנסים לפצות על עומס באמצעות עוד פעילות מרגיעה, במקום לבדוק מה יוצר את העומס מלכתחילה. אולי השאלה החשובה אינה רק איך נוכל להירגע, אלא גם למה אנחנו ממשיכים להסכים לדברים שמותירים אותנו מותשים.

זה נכון במיוחד כאשר אנחנו מטפלים באדם קרוב, מתמודדים עם משבר משפחתי או נושאים באחריות גדולה. דווקא בתקופות כאלה אנחנו עלולים להניח את הצרכים שלנו בצד, מתוך מחשבה שאין לנו אפשרות אחרת. אולם, גם כאשר אנחנו בוחרים להתמסר לאחרים, חשוב לבחון מה אנחנו יכולים לשאת, איזו עזרה אנחנו צריכים והיכן נדרשת חלוקה אחרת של האחריות.

גבולות לא מבטלים את המחויבות שלנו לאחרים. להיפך, הם יכולים לעזור לנו לקיים אותה לאורך זמן, מבלי להזניח לחלוטין את עצמנו.

 

מה קורה כשאנחנו לא מציבים גבולות?

כאשר אנחנו מוותרים שוב ושוב על הצרכים שלנו, לא תמיד נרגיש מיד את המחיר. בהתחלה אנחנו עשויים לומר לעצמנו שזה לא נורא, שאין טעם להתווכח, שהפעם נוותר או שהאחר זקוק לנו יותר.

לאורך זמן עלול להיווצר פער בין מה שאנחנו מרגישים לבין האופן שבו אנחנו מתנהגים –
אנחנו ממשיכים להסכים, אך בפנים מתנגדים, ממשיכים לתת, אך מרגישים שלא נותר לנו כוח וממשיכים לשמור על השקט, אך צוברים כעס.

לעיתים הכעס הזה מופנה כלפי האדם שמולנו. ולעיתים הוא מופנה דווקא כלפי עצמנו: למה שוב הסכמתי? למה לא אמרתי משהו? למה אני מאפשרת לזה לקרות?

ברנה בראון עוסקת גם בקשר שבין היעדר גבולות לבין הצטברות טינה. כאשר איננו מבהירים את הצרכים והמגבלות שלנו, אנחנו עלולים להמשיך לתת מעבר ליכולתנו ובהמשך להרגיש מנוצלים או לא מוערכים.

חשוב לזכור שלא כל תחושת טינה נובעת מהיעדר גבולות. לפעמים היא נובעת מחוסר הדדיות ממשי, מהתנהגות פוגענית או מבעיה עמוקה יותר בקשר.

אבל כאשר אנחנו מזהים דפוס חוזר של הסכמה חיצונית והתנגדות פנימית, כדאי לבדוק אם יש גבול שלא נתנו לו מקום.

 

מה קורה כשאנחנו מתחילים להציב גבולות והסביבה לא אוהבת את השינוי?

זהו אולי אחד השלבים המאתגרים ביותר בתהליך.

אנחנו מתחילים לזהות את הצרכים שלנו, לומדים לומר לא, מבטאים את מה שמפריע לנו ומנסים לשנות התנהלות שהייתה מוכרת במשך שנים, אבל האנשים הקרובים אלינו לא רגילים לשינוי הזה.

מי שהתרגל לכך שאנחנו תמיד זמינים עשוי להתאכזב כשנבקש זמן לעצמנו.

מי שהתרגל לכך שאנחנו נמנעים מעימותים עשוי להיות מופתע כשנביע עמדה שונה.

ומי שהתרגל לכך שאנחנו מוותרים עשוי להתקשות לקבל את העובדה שאנחנו כבר לא מוכנים לעשות זאת באופן אוטומטי.

התגובה הזאת אינה מעידה בהכרח על כוונה רעה. לעיתים גם האדם שמולנו צריך זמן להסתגל לדינמיקה חדשה.

שימו לב, יש הבדל בין אדם שמתקשה לקבל גבול ובכל זאת מוכן להקשיב ולכבד אותו, לבין אדם שמגיב שוב ושוב באיומים, בהשפלה, בהענשה או בניסיון לכפות עלינו לוותר עליו.

לא כל קושי בהצבת גבולות הוא עניין של עבודה פנימית בלבד. לפעמים נדרש גם שינוי ממשי בהתנהלות הקשר, ולעיתים יש צורך בתמיכה מקצועית.

גבול אינו נמדד רק לפי האופן שבו האחר מגיב אליו, אלא גם לפי היכולת שלנו להכיר בצורך שלנו ולפעול בהתאם לו.

 

איך מציבים גבולות בלי להפוך את הקשר למאבק?

הצבת גבולות לא חייבת להתחיל בשיחה דרמטית או בהחלטה גדולה. לעיתים היא מתחילה דווקא ברגע קטן שבו אנחנו עוצרים לפני שאנחנו מסכימים.

  • במקום לענות מיד, אפשר לומר: "אני צריכה לבדוק אם זה מתאים לי ואחזור אליך".
  • במקום להסכים מתוך אי-נעימות, אפשר לומר: "הייתי רוצה לעזור, אבל הפעם לא אוכל".
  • במקום לשתוק מול התנהגות שפוגעת בנו, אפשר לומר: "חשוב לי שנדבר על זה, אבל אני לא מוכנה להמשיך את השיחה כשמדברים אליי בצורה הזאת".
  • במקום להסכים אוטומטית למשימה נוספת בעבודה, אפשר לומר: "כרגע אני מטפל בכמה משימות במקביל. בוא נבדוק יחד מה צריך לקבל עדיפות".
  • במקום להמשיך להיות זמינים ללקוחות בכל שעה, אפשר להבהיר: "אני זמינה לפניות בימים ובשעות העבודה, ואשמח לטפל בבקשה שלך מחר".
  • במקום להיענות לבקשה רק מתוך אי-נעימות, אפשר לומר: "תודה שחשבת עליי, אבל זה לא מתאים לי הפעם".

 

גבול ברור מתייחס למה שאנחנו צריכים, למה שמתאים או לא מתאים לנו ולמה שאנחנו מתכוונים לעשות.

למשל, יש הבדל בין לומר "אתה חייב להפסיק לכעוס" לבין לומר "אני מוכנה לדבר גם כשאנחנו לא מסכימים, אבל אם השיחה תכלול צעקות, אעצור אותה ונוכל לחזור לדבר כשנירגע".

במשפט השני איננו מנסים לשלוט ברגשות של האחר. אנחנו מבהירים את התנאים שבהם אנחנו מוכנים להשתתף בשיחה.

כדאי גם לזכור שלא כל גבול דורש הסבר ארוך. לפעמים אנחנו מסבירים את עצמנו שוב ושוב משום שאנחנו מקווים שאם נמצא את המילים הנכונות, האדם שמולנו לא יתאכזב, אבל גם הסבר מדויק ורגיש לא תמיד ימנע אכזבה.

המטרה אינה לשכנע את כולם שהגבול שלנו מוצדק. המטרה היא לבטא אותו באופן שמכבד אותנו ואת האדם שמולנו.

תרגיל: להקשיב למצפן הפנימי

בהשראת עבודתה של שרי גילמן, אפשר להתחיל בתרגול פשוט של זיהוי הכן והלא שלנו.

בחרו שלושה מצבים מהזמן האחרון שבהם הרגשת שקשה לך להחליט אם להיענות לבקשה של אדם קרוב.

לגבי כל מצב, שאלו את עצמכם:

  1. מה הייתה התגובה הראשונית שלי לבקשה, לפני שהתחלתי לחשוב על הציפיות של האחר?
  2. מה גרם לי להסכים או לסרב בסופו של דבר?
  3. האם הבחירה שלי תאמה את הצרכים והערכים שלי?
  4. האם חששתי מתגובה מסוימת של האדם שמולי?
  5. אם הייתי יכולה לבחור מחדש, מה הייתי עושה אחרת?

אין צורך לשפוט את הבחירות שעשיתם. ואם שפטתם – אין צורך לשפוט את השפיטה.

ייתכן שבחלק מהמקרים תגלו שהסכמתם מתוך אהבה ומחויבות, גם כשהדבר דרש מכם מאמץ.

במקרים אחרים אולי תזהו שהסכמת בעיקר מתוך פחד או אשמה.

המטרה אינה להתחיל לומר 'לא' לכל בקשה, אלא לפתח מודעות לבחירות שלנו ולהבחין בין מה שאנחנו רוצים לעשות לבין מה שאנחנו מרגישים מחויבים לעשות.

 

הו׳אופונופונו: עבודה פנימית עם הפחד להציב גבולות

כאשר אנחנו מתבוננים בקושי להציב גבולות דרך הגישה המודרנית של ההו׳אופונופונו, אנחנו יכולים להפנות את תשומת הלב אל הזכרונות, האמונות והתגובות הרגשיות שעולים בתוכנו.

לא תמיד אנחנו יודעים מדוע בקשה מסוימת מעוררת בנו פחד כה גדול. לא תמיד ברור לנו למה אנחנו מרגישים אשמה כשאנחנו מסרבים, או מדוע אנחנו זקוקים כל כך לאישור של האדם שמולנו.

תהליך הניקוי מאפשר לנו לעבוד עם החוויה הפנימית הזאת, גם בלי לדעת במדויק מה מקורה.

אנחנו יכולים להפנות את הניקוי אל הפחד מדחייה, אל תחושת האשמה, אל הצורך לרצות או אל האמונה שאהבה מחייבת אותנו לוותר על עצמנו.

תהליך הניקוי אינו מיועד לשנות את האדם שמולנו או לגרום לו להסכים עם הגבולות שלנו והוא גם לא מחליף את הצורך לפעול במציאות, לדבר, לבחור ולעיתים לקבל החלטות לא פשוטות.

המטרה היא לאפשר לנו לפגוש את מה שעולה בתוכנו מתוך פחות מאבק, וליצור מרחב שבו נוכל לבחור כיצד להגיב.

ייתכן שנמשיך להרגיש פחד גם לאחר הניקוי, ייתכן שנרגיש אשמה. זה בסדר. אין צורך לחכות שכל הרגשות הלא נעימים ייעלמו כדי להציב גבול. אנחנו יכולים להמשיך בתהליך הניקוי ובמקביל ללמוד לפעול בדרך שמכבדת את הצרכים והערכים שלנו

תרגול הו׳אופונופונו: כשקשה לי לומר לא

בחרו אדם קרוב שאת מתקשה להציב מולו גבולות.

חשבו על מצב מסוים שבו רציתם לומר לא, לבקש משהו או לבטא צורך אישי, אבל נמנעתם מכך.

קחו מספר נשימות רכות והפנו את תשומת הלב אל מה שעולה בתוכככם כשאתם חושבת על המצב.

אולי מופיע פחד. אולי אשמה, עצב, כעס או חשש לאבד את הקשר.

אל תנסו לשנות את התחושה ואל תחפשו כרגע את הסיבה לה. רק הכירו במה שנוכח.

שאלו את עצמכם:

  • ממה אני חושש/ת אם אציב את הגבול הזה?
  • מה אני מאמינ/ה שעלול לקרות אם אבחר בעצמי?
  • האם אני מרגיש/ה שאני צריכ/ה לוותר על משהו שחשוב לי כדי לשמור על האהבה?

כעת הפנו את תשומת הלב אל הרגש, האמונה או הזכרון שעולים בתוככם, וחזרי על ארבעת ביטויי הניקוי:

אני מצטער/ת.

בבקשה סלחי לי.

תודה לך.

אני אוהב/ת אותך.

חזרו עליהם מספר פעמים.

לאחר מספר דקות, שאלי את עצמך:

מה אני באמת צריכה במצב הזה?

איזה גבול הייתי רוצה להציב?

מהו צעד אחד קטן שאני יכולה לעשות כדי לכבד את עצמי בתוך הקשר הזה?

אין צורך למהר. לפעמים עצם ההכרה בצורך שלנו היא התחלה משמעותית.

 

* הביטויים מופנים אל הישות האלוהית, ה-higher Being, מאחר והיא זו שעושה את הריפוי עבורנו.

אפשר לשמור על קשרים טובים בלי לוותר על עצמנו

הצבת גבולות אינה עומדת בסתירה לאהבה, להתחשבות, למחויבות או לרצון לקיים יחסים טובים עם אחרים. אנחנו יכולים לאהוב אדם מבלי להסכים לכל בקשה שלו. אנחנו יכולים להיות עובדים מסורים מבלי להיות זמינים בכל שעה, לתת שירות מקצועי מבלי לוותר על הזמן האישי שלנו ולהתחשב באחרים מבלי להתעלם מהצרכים שלנו. במערכות יחסים בריאות, אישיות ומקצועיות כאחד, יש מקום גם לצרכים ולמגבלות של כל אחד מהצדדים.

הצבת גבולות לא מבטיחה שלא יהיו אכזבות או קונפליקטים, והיא גם לא מבטיחה שכל קשר יוכל להכיל את השינוי, אבל היא מאפשרת לנו להיות כנים יותר ביחס למה שאנחנו מרגישים, צריכים ומוכנים לקבל.

אולי אחת ההבנות החשובות בתהליך הזה היא שאנחנו לא צריכים לבחור באופן אוטומטי בין אהבה לאחר לבין נאמנות לעצמנו. אפשר לאהוב, להיות אמפתיים, להקשיב ולהתחשב, ובאותו זמן גם לשמור על הגבולות שלנו.

לפעמים, דווקא כשאנחנו מפסיקים לוותר על עצמנו כדי לשמור על הקשר או על אישורם של אחרים, אנחנו מתחילים לגלות אילו מערכות יחסים אנחנו באמת רוצים לקיים, ואיזה מקום אנחנו מבקשים לתת לעצמנו בתוכן.

 

אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך.

להעמיק בתהליך הניקוי באמצעות הו׳אופונופונו

אם התרגול במאמר עורר בכם רצון להכיר לעומק את ההו׳אופונופונו המודרני, להבין את העקרונות שעליהם הוא מבוסס וללמוד כיצד לשלב את תהליך הניקוי בחיי היומיום, אני מזמינה אתכם להכיר את הסדנה הדיגיטלית 'חיים ללא מגבלות – לימוד הו׳אופונופונו'.

הסדנה מאפשרת ללמוד ולתרגל באופן עצמאי, בזמן ובקצב המתאימים לכם.

לפרטים נוספים ולהצטרפות לסדנה הדיגיטלית

 

מאמר על הצבת גבולות
גלילה לראש העמוד
הו'אופונופונו ביי שירי

הצטרפו לקהילת המנקים של היקום
וקבלו ישירות למייל הנחיות ניקוי, השראה, העשרה ועדכונים.

הטבה בלעדית לחברי הקהילה
(בידקו במייל לאחר ההרשמה)

הפרטים שלך נשמרים בקפדנות ולא יועברו לצד שלישי לעולם.