כשהחיים עצמם מייצרים הזדמנויות לניקוי

הו׳אופונופונו החלה את דרכה כתהליך לפתרון קונפליקטים שהשפיעו על הפרט ועל הכלל, בכל היבטי החיים – האישיים והקולקטיביים, הבריאותיים, הכלכליים, הזוגיים, המשפחתיים והחברתיים.

בבסיס התהליך עמדה השאיפה "לנקות את השולחן", כלומר לזהות את מה שהפר את הסדר ואת ההרמוניה, לפגוש את הקונפליקט, לנקות את האנרגיה והמטען שנוצרו סביבו, להשיב את הדברים למקומם, ולשוב להרמוניה. אישית וקבוצתית, פנימית וחיצונית.

עם התפתחות ההו׳אופונופונו לתהליך של זהות העצמי, הניקוי עבר במידה רבה פנימה. אנחנו מנקות ומנקים זכרונות, מידע, נתונים, אנרגיה – את כל מה שנרשם בתוכנו מתוך חוויות וקונפליקטים, נטמע בנו וממשיך להפעיל אותנו גם הרבה אחרי שהאירוע עצמו הסתיים.

כי קונפליקט, כאב וקושי יכולים לייצר חסימה. משהו נעצר, נאצר. משהו מצטבר. משהו מפסיק לנוע בחופשיות. הזרימה קופאת.

אולי משום כך ניקוי הוא פעולה כל כך בסיסית בחיים שלנו.
אנחנו מנקים את הגוף, את הבית, את החצר, את הפנים, את הלב. אנחנו מפנות ארונות, שוטפות רצפות, מסירות אבק, מנקות פצעים, משחררות עומס.

לפעמים אנחנו בוחרות בניקוי. ולפעמים נדמה שהניקוי עצמו מגיע אלינו ומבקש את מקומו, גם אם לא תכננו אותו, לא זיהינו אותו מראש ולא חשבנו עליו ככזה.

השבוע הוא הגיע אליי שוב ושוב. מעצמו.
ביום שלישי שמתי לב שהמים בכיור במקלחת יורדים לאט.

פתחתי את צינור הניקוז, ובפנים חיכתה לי הסיבה המאוד לא רוחנית, אבל מאוד מוחשית, לעצירת הזרימה: מצבור של שיערות ולכלוך.
ניקיתי.
פתחתי.
והמים חזרו לזרום.

חופשה ספונטנית.

יום אחרי לקחתי לעצמי חופשה ספונטנית, שהפכה מיום אחד ליומיים. ניקיתי שולחן מפעילויות והתחייבויות, ונסעתי לנשום במקום אחר.

עוד סתימה ועוד סתימה.

הייתי אצל אחותי בבית, וגם שם נתקלתי בכיור עם מים שמאטים לזרום אל יעדם.

פתחתי את הצינור, ומצאתי הצטברות דומה. עוד "קונפליקט" קטן שישב בדרך והפריע לתנועה הטבעית של המים. גם פה, ברגע שההצטברות פונתה, הזרימה שבה לסדרה.

קשה היה לי לא לראות בזה דימוי.

לא מפני שכל סתימה בכיור היא מסר מהיקום, אלא מפני שהחיים לפעמים מציבים מולנו תמונה כל כך פשוטה ומדויקת של תהליך שאנחנו מכירות גם מבפנים.

לא תמיד משהו אחד גדול עוצר אותנו. לפעמים אלה שאריות קטנות. עוד שערה. עוד לכלוך. עוד משקע. ובתוכנו, עוד פחד, עוד עלבון, עוד משפט שנחרט, עוד אמונה, עוד חוויה שלא עובדה עד הסוף, עוד ניסיון להחזיק, לשלוט, להבין או להגן על עצמנו. דבר מצטרף לדבר, עד שיום אחד אנחנו מבחינות שמשהו כבר לא זורם כמו פעם.

ואז הגיעה מסכת החימר.

אחותי הציעה לי למרוח מסכת חימר על הפנים כדי לנקות את העור ואת הנקבוביות. זרמתי עם זה, תרתי משמע, והאמת היא שזה היה גם נעים וגם מקור לכמה תמונות משעשעות שהצחיקו אותנו מאוד. (התמונות שמורות במערכת ובקבוצה המשפחתית 😊)

זה היה כבר סוג אחר של ניקוי, כי החימר לא פותח סתימה ולא שוטף. הוא סופח.

מורחים אותו, מניחים לו להיות, ונותנים לו למשוך אליו את מה שכבר לא צריך להישאר.

המחשבה הזאת נשארה איתי.
הרי בהרבה תהליכים של ניקוי פנימי אנחנו רגילות לפעמים לחשוב שצריך לעשות משהו, להתאמץ, לעבוד, לחפור, להבין, להוציא, לדחוף.
האמת היא שלא כל ניקוי מתרחש מתוך מאמץ.
יש דברים שלא משתחררים דווקא כשאנחנו מנסות בכוח להיפטר מהם.
לפעמים נדרשת פעולה, ולפעמים נדרשת דווקא הסכמה להיות רגע עם מה שיש, בלי להמשיך להיאבק בו, ולאפשר לתהליך עמוק יותר להתרחש.

ואז בא הים.

אחרי כמה שנים שבהן לא הייתי בים, ביום רביעי נסעתי אליו.

וכשהגעתי, נשאבתי אל המים.. הנחתי את התיק על החוף ופשוט נכנסתי אליהם במהירות, כמו ילדה שחיכתה כבר למשהו, שהנה הוא הגיע, ואין לה עוד רגע אחד לחכות.

המגע עם המים הרחיב לי את הלב. מייד ביקשתי מהם שישטפו ממני את כל המיותר, ביקשתי ניקוי, ביקשתי ריפוי.

זו היתה חוויה רוחנית, להיכנס אל המים עם כל מה שאני נושאת.
בלי לפתור דבר.
בלי לנסות להבין דבר.
בלי לעשות דבר.
פשוט להיכנס.
להיות לרגע מוחזקת בתוך משהו גדול ממני.
לתת למים לעבור עליי,
ואז לצאת.
אותה אני, ובכל זאת אולי מעט אחרת.

הו'אופונופונו

כשאני מסתכלת על השבוע הזה, אני רואה כמה סוגים שונים של ניקוי שהופיעו כמעט בזה אחר זה.

• ניקוי של עומס: לפנות זמן, להוריד דברים מהשולחן וליצור מרווח.
• ניקוי של סתימה: לפנות הצטברות כדי לאפשר לזרימה לחזור.
• ניקוי באמצעות חימר: לאפשר למה שמיותר להיספג ולהשתחרר בלי להיאבק בו.
• ניקוי של מים: להישטף.
• ניקוי של טבילה: להיכנס לרגע אל תוך משהו גדול ממני ולצאת ממנו קצת אחרת.

ובתוך כל אלה אני פוגשת שוב את ההו׳אופונופונו.

לא כאוסף של ארבעה משפטים, אלא כתנועה עמוקה של השבת הסדר על כנו, של פינוי מה שמפריע לזרימה הטבעית. של נכונות לפגוש את מה שהצטבר בתוכנו ולבקש לנקות את המידע, הזכרונות והמטענים הקשורים במה שאנחנו פוגשות ופוגשים עכשיו.

בהו׳אופונופונו המקורי היה מקום ממשי לחקירת מקור הקונפליקט, לשיח, להכרה ולתיקון היחסים בין המעורבים. בזהות העצמי אנחנו לא תמיד יכולות לדעת במודע מהו הזיכרון המדויק שפועל, ולכן אנחנו פונות אל הישות האלוהית, אל הישות האלוהית, שמכירה את הפרטים שאינם נגישים לנו.

אנחנו יכולות לפגוש את התוצאה – פחד, כאב, תקיעות, קונפליקט, מערכת יחסים שמכאיבה לנו, מצב שחוזר שוב ושוב, מבלי להכיר את כל שרשרת הזכרונות והמידע שהביאה אותנו לכאן.

ולכן אני יכולה לפנות ולבקש:

"ישות אלוהית יקרה,
אנא אתרי בי את הזכרונות, המידע, הנתונים והדפוסים הקשורים למה שאני פוגשת עכשיו, למה שעוצר את הזרימה, למה שנאצר והצטבר ונקי אותם ממני עד היסוד ולתמיד.
השיבי את הסדר על כנו.
אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך."

לפעמים, ברגע שאנחנו יוצרות מעט מרחב, החיים עצמם מתחילים להראות לנו מה מבקש להתנקות.
בכיור אחד.
ואז בכיור נוסף.
על הפנים.
בתוך הים.
ובתוכנו.
כדי שההרמוניה תוכל שוב להתקיים ולזרום.

אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך.

שירי