כשהדאגה לילדים פוגשת את הילדה שהיינו

על הדאגות, הפחדים והתגובות שאנחנו מביאות איתנו לאימהות, ועל האפשרות לבחור אחרת.

לפעמים מספיקה הודעה שלא נענתה. שיחת טלפון שלא הגיעה. החלטה שהבן או הבת שלנו קיבלו, ואנחנו מתקשות להבין או לקבל.

אנחנו יודעות שהם כבר גדולים. אנחנו סומכות עליהם, לפחות רוב הזמן. ובכל זאת, משהו בתוכנו מתכווץ. המחשבות מתחילות לרוץ, הדאגה מתעוררת, ואיתה לפעמים גם הצורך להתערב, להציע פתרון, לשאול שוב, לוודא שהכול בסדר.

מבחוץ זו יכולה להיראות כמו דאגה אימהית רגילה. אבל אם נתבונן מעט עמוק יותר, אולי נגלה שלא תמיד אנחנו מגיבות רק למה שקורה לילדים שלנו ברגע הזה.

לפעמים, בתוך האמא שאנחנו היום, מתעוררת גם הילדה שהיינו פעם.

אנחנו לא מגיעות לאימהות כדף חלק

הרבה לפני שהפכנו לאימהות, היינו בנות.

גדלנו בתוך מערכת יחסים שבה למדנו, במודע ושלא במודע, דברים על אהבה, קרבה, ביטחון, אחריות, דאגה וגבולות.

למדנו מה קורה כשמישהו שאנחנו אוהבות עצוב. איך מגיבים לכעס. האם מותר לטעות. האם אהבה פירושה לדאוג כל הזמן. מה עושים עם רגשות קשים, והאם אפשר להיות אהובות גם כשאנחנו מאכזבות מישהו.

חלק מהדברים האלה נאמרו לנו במפורש. אחרים נלמדו דרך התבוננות, חוויות ותגובות שחזרו על עצמן.

אולי גדלנו בבית שבו דאגה הייתה הביטוי המרכזי לאהבה. אולי למדנו שעלינו להיות אחראיות לשלומם של אחרים. אולי התרגלנו להסתיר קושי כדי לא להכביד על אמא, או להפך, לחפש אצלה שוב ושוב אישור לכך שאנחנו בסדר.

ואולי גדלנו בבית אוהב, חם ומיטיב, שבו למדנו גם דפוסים שאנחנו מבקשות להתבונן בהם היום.

כי הקשר עם אמא לא חייב להיות קשר כואב או מורכב כדי להשאיר בתוכנו חותם.
הקשר עם אמא הוא אחד המרחבים הראשונים שבהם מתעצבת הזהות שלנו כנשים. על ההשפעה של הקשר הזה, על התפקידים שאנחנו מאמצות ועל הדפוסים שמלווים אותנו לאורך החיים, הרחבתי במאמר יחסי אם-בת – הקשר שבו נולדה הזהות הנשית שלנו. 
כשאנחנו הופכות לאימהות, אנחנו מביאות אל הקשר עם ילדינו לא רק את האהבה, הכוונות והבחירות שלנו, אלא גם חלק ממה שלמדנו לאורך הדרך.

למה לפעמים הדאגה שלנו גדולה יותר ממה שהמצב מחייב?

דאגה לילדים היא חלק טבעי מהאימהות. היא יכולה לעזור לנו להיות קשובות, להבחין במצוקה ולתת מענה כשהילדים זקוקים לנו.

אבל יש רגעים שבהם כדאי לשאול אם עוצמת הדאגה קשורה רק למה שמתרחש עכשיו.

נניח שהבת הבוגרת שלנו מתמודדת עם קושי בעבודה.

היא מספרת, משתפת, ואולי אפילו מבקשת רק שנקשיב לה.

אבל אנחנו מיד מתחילות לחשוב מה היא צריכה לעשות, עם מי לדבר, איך לפתור את המצב ואיך למנוע ממנה להיפגע.

יכול להיות שאנחנו פשוט רוצות לעזור לה. ויכול להיות שלצד הרצון הזה מתעורר בנו גם משהו נוסף.

אולי קשה לנו לשאת את האפשרות שהיא תחווה דחייה, משום שאנחנו מכירות היטב את התחושה הזאת. אולי למדנו שאמא טובה היא אמא שמצליחה למנוע מילדיה כאב. אולי עצם העובדה שאין לנו שליטה על המצב מעוררת בנו חוסר אונים מוכר.

ואולי אנחנו פשוט מתקשות להיות ליד כאב שאין לנו דרך לתקן.

השאלה אינה אם מותר לנו לדאוג. השאלה היא מה עוד פועל בתוכנו בזמן שאנחנו דואגות.

לפעמים אנחנו מבקשות מהילדים שלנו משהו שלא קיבלנו בעצמנו

אחד המקומות העדינים ביותר להתבוננות הוא הציפיות שאנחנו מביאות אל הקשר עם הילדים. לא תמיד מדובר בציפיות מפורשות. לפעמים אלה רצונות עמוקים שאנחנו כמעט לא מודעות אליהם.

אולי חשוב לנו שהילדים יצליחו, משום שגדלנו עם תחושה שהערך שלנו תלוי בהצלחה. אולי אנחנו זקוקות לכך שהם יהיו מאושרים, משום שקשה לנו לשאת את המחשבה שלא הצלחנו להעניק להם חיים טובים. אולי אנחנו נפגעות כשהם אינם משתפים אותנו, משום שאצלנו קרבה הייתה קשורה לשיתוף מוחלט. ואולי קשה לנו לקבל בחירה שלהם, משום שהיא פוגשת בתוכנו בחירה שמעולם לא העזנו לעשות בעצמנו.

אלה אינן בהכרח מסקנות נכונות לגבי כל אמא, ובוודאי שאין פירושן שאנחנו אוהבות את הילדים שלנו פחות או שהאהבה שלנו אינה אמיתית.

הן מזמינות אותנו לשאול שאלה נוספת:

כשאני מגיבה לילד או לילדה שלי, האם אני מצליחה לפגוש את מה שהם חווים, או שגם משהו מהסיפור שלי מבקש עכשיו מקום?

הילדה שהייתי והאמא שאני

יש משהו מרגש, ולעיתים גם מטלטל, ברגע שבו אנחנו מזהות את עצמנו מגיבות כפי שהבטחנו שלעולם לא נגיב.

אנחנו שומעות משפט מוכר יוצא לנו מהפה. מזהות טון דיבור, ביקורת, דאגה או תגובה שאנחנו זוכרות היטב מהילדות.

לפעמים זו תגובה שדווקא אהבנו אצל אמא שלנו. ולפעמים זו בדיוק התגובה שרצינו להשאיר מאחור.

הזיהוי הזה יכול לעורר אשמה או אכזבה מעצמנו.

אבל אפשר להתייחס אליו גם אחרת.

במקום לשאול "איך ייתכן שאני בדיוק כמו אמא שלי?", אפשר לשאול:

• מה עורר בי את התגובה הזאת?
• מה הרגשתי רגע לפני שהגבתי?
• איזה פחד או צורך ביקש מענה?
• האם יש דרך אחרת שבה הייתי רוצה לפגוש את המצב הזה היום?

העבר שלנו אינו גזר דין. הוא חלק מהסיפור שלנו, אבל הוא לא חייב להכתיב את כל הפרקים הבאים.

אנחנו לא יכולות לשנות את הילדות שהייתה לנו. אבל אנחנו יכולות לשנות את האופן שבו אנחנו מתייחסות למה שאנחנו עדיין נושאות ממנה.

ומה קורה כשהילדים כבר אינם צריכים אותנו באותו אופן?

ככל שהילדים גדלים, האימהות שלנו משתנה.

התפקידים שהיו ברורים כל כך כשהיו קטנים מתחילים להשתנות. אנחנו פחות נדרשות להחליט, לארגן, להזכיר, להגן ולפתור. לפעמים, גם כשהשינוי טבעי ורצוי, הוא מעורר בתוכנו תחושות שלא ציפינו להן.

• מי אני כשלא צריכים אותי בכל רגע?
• מה נשאר מהתפקיד שלי כשהילדים מנהלים את חייהם בעצמם?
• אם במשך שנים הייתי זו שמחזיקה, דואגת, מארגנת ופותרת, האם אני יודעת גם פשוט להיות?

כאן מתגלה מרחב נוסף, שלעיתים נדחק הצידה בתוך החיים העמוסים שלנו.

לא רק הבת שהיינו, ולא רק האמא שהפכנו להיות. 

גם האישה שאנחנו. זו שיש לה רצונות, צרכים, כמיהות ובחירות משל עצמה.

והאפשרות לפנות מקום לאישה הזאת אינה באה על חשבון האימהות שלנו. היא עשויה דווקא לאפשר לנו להיות בתוך הקשרים המשפחתיים מתוך יותר חופש, נוכחות ובחירה.

איך מתחילים להתבונן בדפוסים האלה?

לא תמיד צריך לחפש תשובות גדולות. לפעמים אפשר להתחיל ברגע קטן של תשומת לב.

בפעם הבאה שעולה דאגה חזקה, צורך להתערב או תגובה שמפתיעה אותנו, אפשר לנסות לעצור ולשאול:

• מה באמת קרה עכשיו, ומה אני מוסיפה למצב מתוך המחשבות והפחדים שלי?

• האם הרגש הזה מוכר לי ממקומות אחרים בחיי?

• מה הייתי צריכה באותו רגע, אילו הייתי מפנה את תשומת הלב גם לעצמי?

• מה הילד או הילדה שלי צריכים ממני עכשיו — הקשבה, עזרה, נוכחות, או דווקא מרחב?

• איזו תגובה הייתי רוצה לבחור אם לא הייתי פועלת מיד מתוך הדאגה?

אין צורך לענות על כל השאלות, וגם לא להגיע למסקנה מיידית.

עצם ההתבוננות יכולה ליצור מרווח קטן בין מה שאנחנו מרגישות לבין הדרך שבה אנחנו בוחרות להגיב.

ומה מקומה של ההו'אופונופונו בתהליך?

בגישת ההו'אופונופונו שאני מלמדת ומתרגלת, אנחנו מפנות את תשומת הלב פנימה, אל הזיכרונות, הדפוסים והמידע שאנו חוות כפעילים בתוכנו.

במקום לנסות לשנות את הילד, את אמא או את האדם שמולנו, אנחנו מבקשות לפגוש ולנקות את מה שמתעורר בנו ביחס למצב.

זו אינה דרך להימנע משיחה, מהצבת גבולות או מהתמודדות עם המציאות. היא דרך נוספת להתבונן בתגובה הפנימית שלנו, לקחת אחריות על הבחירות שלנו ולפנות מקום לאפשרויות נוספות.

ולפעמים, השינוי המשמעותי אינו בכך שהילדים שלנו בוחרים אחרת, אלא בכך שאנחנו מצליחות להיות איתם גם כשהם בוחרים בדרך משלהם.