לאורך כל הסדרה הזאת עקבנו אחרי התנועה שהחלה סביב עץ הדעת. הנחש עורר באדם ובחווה את האפשרות לדעת, חווה הפכה את ההתעוררות לבחירה, והאכילה מן העץ פתחה באדם יכולת חדשה להבחין, לפרש, לגבש דעה ולהתבונן גם בעצמו. אחר כך פגשנו את הפחד, את הכיסוי ואת ההתחבאות, ואת שתי השאלות שהזמינו את האדם לזהות היכן הוא נמצא ומהו מקור הידיעה שלו על עצמו.
אבל עץ הדעת אינו העץ היחיד בגן.
כבר בתיאור הראשון של גן עדן נאמר:
"וַיַּצְמַח יְהוָה אֱלֹהִים מִן הָאֲדָמָה כָּל עֵץ נֶחְמָד לְמַרְאֶה וְטוֹב לְמַאֲכָל, וְעֵץ הַחַיִּים בְּתוֹךְ הַגָּן וְעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע."
עץ החיים נמצא שם מן ההתחלה. למעשה, הוא העץ שהפסוק מתאר במפורש כמי שנמצא "בתוך הגן". ובכל זאת, במשך רוב הסיפור תשומת הלב שלנו מופנית לעץ הדעת. הציווי שניתן לאדם מתייחס אליו, הנחש משוחח עם חווה על האכילה ממנו, וחווה מתבוננת בו ומזהה שהוא "נֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל". לגבי עץ החיים לא מופיע בשלב הזה איסור מפורש.
רק לאחר האכילה מעץ הדעת חוזר עץ החיים למרכז הסיפור:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם."
ואז האדם נשלח מן הגן, ובסיום הפרק נאמר:
"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
דווקא אחרי שהאדם נעשה יודע טוב ורע, הדרך לעץ החיים נשמרת. מה השתנה ביחסים בין האדם לבין החיים ברגע שבו נכנסה הדעת?
עץ הדעת ועץ החיים
במאמר השלישי הצענו לראות בעץ הדעת לא רק עץ של ידיעה, אלא גם עץ של בחירה. חווה הייתה מסוגלת לבחור עוד לפני שאכלה ממנו, אבל בעקבות האכילה נפקחו עיני שניהם, והיכולת לדעת טוב ורע נעשתה חלק מן התודעה שלהם. בקריאה שלנו, העץ אינו יוצר יש מאין את היכולת לבחור, אלא מאפשר לאדם להיות מודע יותר לכך שהוא בוחר.
הדעת היא מתנה. היא מאפשרת לנו ללמוד מן הניסיון, להבחין בין אפשרויות, לזהות פגיעה, להציב גבול ולשאול מה נכון וראוי בעינינו. אבל אותה יכולת גם פותחת בפנינו אפשרות לפעול בדרכים שונות, לשאת בתוצאות הבחירה ולהכיר בכך שלא כל מה שנרצה יוכל להתקיים.
ברובד הישיר של הסיפור, משמעותו של עץ החיים קשורה לחיי נצח. לאחר שהאדם נעשה יודע טוב ורע, נמנעת ממנו האפשרות לאכול גם מעץ החיים ולחיות לעולם. הטקסט אינו מפרט את מלוא משמעותו של הצירוף הזה, אבל הוא מזמין אותנו להתבונן ביחסים שבין דעת, בחירה וחיים שיש להם גבול.
אולי דווקא העובדה שאיננו חיים לעולם מעניקה לבחירות שלנו את משקלן. לא כל דבר אפשר לדחות למועד אחר, לא כל מעשה אפשר לבטל, ולא כל מפגש יחזור על עצמו. הדעת מאפשרת לנו להבין שיש אפשרויות שונות, והזמן המוגבל מזכיר לנו שבסופו של דבר נצטרך גם לחיות ולפעול בתוך אחת מהן.
אבל אחרי שעסקנו כל כך הרבה בשאלה מה פירוש לדעת, אולי עץ החיים מזמין אותנו לשאול שאלה אחרת: מה פירוש באמת לחיות?
לדעת על החיים ולחיות אותם
במאמר הראשון הצעתי לראות בנחש את מי שכבר ער לאפשרות שאדם וחווה עדיין אינם ערים אליה. הוא אינו מעניק להם את הדעת, אלא מעורר את הפוטנציאל שכבר נמצא בהם. בהמשך ראינו שהנחש אינו רק דמות שמדברת על העץ, אלא גם מי שמכניס אל הגן שאלה.
השאלה הזאת משנה את המבט של חווה. העץ היה שם קודם, אבל אחרי השיחה עם הנחש היא רואה אותו אחרת. כפי שכתבתי במאמר השני: העץ לא השתנה. המבט השתנה.
גם בחיים שלנו קורה לא פעם שהמציאות נשארת כפי שהיתה, אבל המבט שלנו עליה משתנה. אנחנו מתחילים לראות אפשרות חדשה, להבין משהו שלא הבנו או לזהות דפוס שפעל בתוכנו במשך שנים. לפעמים ההבנה הזאת משנה את הדרך שבה אנחנו פועלים, ולפעמים אנחנו נשארים עסוקים בהבנה עצמה.
אני יכולה לדעת היטב מדוע אני מתקשה לסמוך על אנשים, ועדיין לפגוש כל אדם חדש דרך הפגיעה הישנה. אני יכולה להבין מאיפה הגיע הפחד שלי, אבל להמשיך לתת לו להחליט אם אתקרב או אתרחק. אני יכולה לנתח במשך שעות קשר שחשוב לי, ובינתיים כמעט לא להיות נוכחת בתוכו.
הדעת עוזרת לי להבין את החיים, אבל ההבנה אינה מחליפה את החיים עצמם.
אולי כאן אפשר להציע קריאה סמלית נוספת לעץ החיים. לא במקום המשמעות המקראית של חיי נצח, אלא לצדה: עץ החיים מזמין אותי לשאול האם אני פוגשת את החיים שמתרחשים עכשיו, או שאני עסוקה בעיקר במה שאני כבר יודעת עליהם.
ההבחנה הזאת אינה מבטלת את ערכה של הדעת. אני רוצה לחשוב, להבין, לשאול וללמוד. אבל אני גם רוצה להיות מסוגלת להקשיב לאדם שנמצא מולי בלי להיות בטוחה מראש מה הוא עומד לומר, להיכנס לחוויה חדשה בלי להחליט מראש איך תסתיים, ולהרגיש את מה שעולה בי בלי למהר להפוך אותו למסקנה על מי שאני.
אולי אחת האפשרויות שנפתחות בפנינו אחרי עץ הדעת היא לא רק לדעת יותר על החיים, אלא גם להיות מודעים למה שמרחיק אותנו מן המפגש איתם.
מה אני רואה כשהעיניים פקוחות?
במאמר הרביעי התעכבנו על הרגע שבו אדם וחווה יודעים שהם עירומים. הגוף לא השתנה, אבל המבט עליו השתנה. הם נעשים מודעים לעצמם, ויחד עם המודעות הזאת נפתחת גם האפשרות להתבונן בעצמם דרך פחד, בושה ושיפוט.
ראינו שם שהמודעות העצמית אינה הבעיה. היכולת לראות את עצמי היא מתנה, בדיוק כמו הדעת. השאלה היא דרך איזה מידע אני רואה.
אותו הדבר נכון גם לגבי החיים שמחוץ לי. אני יכולה להביט באדם אהוב ולראות אותו דרך כל הפעמים שבהן הרגשתי שלא ראו אותי. אני יכולה להיכנס למקום חדש ולראות בו רק את האפשרות שאכשל. אני יכולה לשמוע הערה עניינית ולחוות אותה כהוכחה לכך שאינני מספיק טובה.
במקרים האלה אני לא פוגשת רק את האדם, את המקום או את המשפט שנאמר עכשיו. אני פוגשת גם את המידע שכבר נמצא בתוכי.
כאן חוזר החיבור בין שני העצים. עץ הדעת פותח את האפשרות להבחין, לפרש ולגבש דעה, אבל הוא גם מזכיר לנו שאנחנו מסוגלים להיות מודעים לאופן שבו אנחנו רואים.
עץ החיים, בקריאה שאני מציעה, מעורר את השאלה מה קורה למפגש שלנו עם החיים כאשר המידע הזה כבר אינו חייב לעמוד בינינו לבין כל דבר חדש.
אני לא צריכה לוותר על מה שלמדתי כדי לפגוש את המציאות. אני רק לא רוצה שכל מה שלמדתי יחליט מראש מה מותר לי לראות בה.
הדרך מתחילה בשאלה
אחרי שאדם וחווה אוכלים מן העץ, הם מכסים את עצמם ומתחבאים. ואז אלוהים שואל את האדם: "אַיֶּכָּה?"
במאמר החמישי הצענו לשמוע בשאלה הזאת הזמנה לזהות את המקום שבו אני נמצאת עכשיו. לפני שאני מנסה לשנות את מה שקורה, אני יכולה לעצור ולראות מה מתרחש בתוכי. אחר כך מגיעה השאלה "מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה?", שמזמינה אותנו, בקריאה שלנו, להתבונן גם במקור הידיעה שממנה אנחנו רואים את עצמנו.
שתי השאלות האלה רלוונטיות מאוד גם למפגש שלנו עם עץ החיים.
כשאני מגיבה מתוך פחד, אני יכולה לשאול איפה אני עכשיו. כשאני בטוחה שאדם מסוים עומד לפגוע בי, אני יכולה לשאול מאיפה הגיעה הידיעה הזאת. לפעמים התשובה תראה לי שאני מזהה נכון משהו שמתרחש בהווה, ולפעמים אגלה שחוויה ישנה כבר "קבעה" עבורי מה עומד לקרות.
הבירור אינו נועד לגרום לי לפקפק בכל ידיעה או להתעלם מסכנה ממשית. הוא נועד לאפשר לי להבחין בין מה שקורה עכשיו לבין המידע שכבר הצטרף אליו מתוכי.
במובן הזה, הדרך אל החיים עוברת גם דרך היכולת להתבונן במבט שלי עצמו. לא רק לראות את העולם, אלא לזהות מתי אני רואה אותו דרך מה שכבר קרה.
מה פירוש לנקות כדי לחיות?
במאמר הקודם שאלנו האם אפשר לחזור לגן עדן אחרי שעץ הדעת כבר הפך לחלק מאיתנו. ההבחנה המרכזית הייתה בין התמימות שלפני הידיעה לבין מצב האפס שאנחנו מבקשים לפגוש אחרי שכבר ידענו, חווינו ולמדנו.
מצב האפס, כפי שאני נוהגת להסביר אותו בהו׳אופונופונו, הוא המצב הראשוני של הנשמה ברגע בריאתה, לפני הזכרונות, הפרשנויות והמידע שנצבר. החזרה אליו אינה חזרה בזמן ואינה מחיקה של הדעת. אנחנו מגיעים אל הניקוי עם עיניים שכבר נפקחו, עם ניסיון חיים, עם חוכמה ועם היכולת לבחור.
וכאן עץ החיים מוסיף בעיניי רובד חשוב: הניקוי אינו רק ניסיון להשתחרר מן המידע שמנהל אותנו, אלא הוא גם אפשרות לפנות מקום לחיים שמתרחשים עכשיו.
נניח שאני משוחחת עם אדם קרוב, והוא אומר משהו שמעליב אותי. בתוך רגע עולה בי תחושה שהוא אינו רואה אותי, ואני כבר רוצה להתרחק או לענות לו בכעס. ייתכן שיש בדבריו פגיעה ממשית שדורשת התייחסות, אבל ייתכן גם שהם פגשו בתוכי מידע ישן, וכל מה שקרה בעבר הצטרף ברגע אחד לשיחה שמתרחשת עכשיו.
אני יכולה לזהות את מה שעולה בי ולנקות: אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך. אני לא צריכה להתווכח עם הרגש או להוכיח לעצמי שהאדם שמולי לא פגע בי. הניקוי גם אינו מחייב אותי לשתוק, לסלוח מיד או לוותר על גבול שחשוב לי להציב.
הוא מאפשר לי לפגוש את מה שעולה בתוכי בלי לתת לו להחליט מראש איך אגיב. אולי אחרי הניקוי עדיין ארצה לומר שנפגעתי. אולי אבין שאני צריכה להתרחק, ואולי אצליח לשמוע משהו בדבריו שלא יכולתי לשמוע ברגע הראשון. אינני יודעת מראש מה אבחר, וזו בדיוק הנקודה: הבחירה אינה חייבת להתרחש לפני שהספקתי לפגוש את מה שקורה.
זה יכול לקרות גם כשאני עומדת בפני הזדמנות חדשה, כשהגוף שלי מעורר בי ביקורת, או כשמשהו אינו מסתדר כפי שתכננתי. בכל אחד מן הרגעים האלה אפשר לזהות את המידע שעולה, לנקות אותו ולפגוש מחדש את המציאות. לפעמים ייפתח מרווח קטן בלבד, אבל גם בתוכו יכולה להופיע תגובה שלא הייתה זמינה לי קודם.
הניקוי אינו מבטיח חיים שאין בהם פחד, כאב או קושי. הוא גם אינו מחליף פעולה, בירור או קבלת החלטות. הוא מאפשר לי לעבוד עם מה שפועל בתוכי, כדי שלא כל מפגש חדש יהיה רק שחזור של מפגש ישן.
במובן הזה, אולי החיבור בין עץ הדעת לעץ החיים נמצא דווקא בחיי היומיום. הדעת מאפשרת לי לזהות מה עולה בי, והניקוי מאפשר לי לפגוש את החיים מבלי שכל המידע הזה יפעל במקומי באופן אוטומטי.
"דרך עץ החיים"
יש משהו יפה בעיניי בניסוח שבו מסתיים סיפור הגירוש. הפסוק אינו אומר רק שעץ החיים נשמר, אלא שהכרובים ולהט החרב הוצבו "לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים".
בפשט, זו הדרך המובילה אל העץ, ואין בפסוק הבטחה שהאדם יוכל לשוב ולעבור בה. אבל בקריאה הסמלית שלנו, המילה "דרך" מזמינה מחשבה נוספת.
אולי החיים אינם רק דבר שאנחנו מבקשים להגיע אליו, אלא משהו שאנחנו לומדים איך לפגוש.
הדרך הזאת אינה יכולה להיות חזרה אל מצב שבו לא ידענו. כבר אכלנו מעץ הדעת. אנחנו מסוגלים להבחין בין טוב לרע, ואנחנו נושאים איתנו זכרונות, דעות, פחדים, אהבות וניסיון חיים. אי אפשר וגם אין צורך לבטל את כל אלה.
אולי הדרך היא ללמוד מה לעשות עם מה שאנחנו יודעים. להיעזר בניסיון בלי לתת לו לסגור כל אפשרות חדשה, להחזיק בדעה בלי להפוך אותה לאמת שאי אפשר לבחון, לזכור את מה שכאב בלי לחיות בכל רגע כאילו הוא מתרחש שוב.
עץ החיים אינו נעשה כאן תחליף לעץ הדעת. הוא מזכיר לנו שהדעת אמורה לשרת את החיים.
מן הנחש אל עץ החיים
אולי עכשיו אפשר לראות את כל המהלך שעברנו בסדרה הזאת באופן מעט אחר.
הנחש לא העניק לאדם ולחווה יכולת שלא הייתה קיימת בהם, אלא עורר את האפשרות לדעת. חווה לא הסתפקה בשמיעת השאלה. היא התבוננה, העריכה, רצתה להשכיל ובחרה לפעול. האכילה מעץ הדעת פתחה את עיניהם, והאדם נעשה מסוגל לדעת לא רק את העולם, אלא גם את עצמו.
יחד עם המודעות הזאת הופיעו הכיסוי וההתחבאות. האדם התחיל לראות את עצמו דרך מידע שלא היה חלק מן המבט שלו קודם. אבל גם אז הסיפור לא נעצר. השאלות "אייכה?" ו"מי הגיד לך?" פתחו אפשרות נוספת: לזהות היכן אני נמצאת ולבחון את מקור הידיעה שממנה אני רואה את עצמי.
אחר כך שאלנו אם אפשר לחזור לגן עדן, והגענו להבחנה שבין תמימות לבין מצב האפס. אנחנו לא מבקשים לעצום שוב את העיניים או למחוק את הדעת, אלא לנקות את המידע שנצבר בתוכנו וממשיך לנהל את האופן שבו אנחנו רואים ובוחרים.
ועכשיו אנחנו מגיעים אל עץ החיים.
אולי השאלה שהוא משאיר איתנו אינה רק כמה זמן נחיה, אלא איך נפגוש את החיים שניתנו לנו. האם נמשיך לראות כל רגע חדש רק דרך מה שכבר ידענו, או שנוכל לאפשר לעצמנו לפגוש גם את מה שעוד לא ידענו?
אולי המסע שלנו אינו באמת מסע בחזרה אל גן העדן הראשון. אי אפשר לחזור אל התמימות שלפני הדעת, אבל אפשר ללמוד לחיות עם הדעת מבלי שכל המידע שנצבר בדרך ינהל אותנו.
אני לא צריכה להפסיק לחשוב כדי להיות נוכחת. אני לא צריכה לשכוח כדי לפגוש את ההווה. אני לא צריכה לוותר על הניסיון שלי כדי להיפתח לאפשרות חדשה, ולא צריכה לוותר על הבחירה כדי לפגוש שקט.
אולי זו הדרך שבה שני העצים יכולים להיפגש בקריאה שלנו: הדעת מאפשרת לי לראות, והניקוי מאפשר לי לפגוש מחדש את מה שאני רואה.
המסע התחיל בנחש שהיה ער לאפשרות שעוד רגע העיניים ייפקחו. הוא מסתיים בשאלה מה אנחנו עושים עם העיניים הפקוחות שלנו.
אולי גן העדן שאנחנו מבקשים לפגוש מחדש אינו מקום שבו לא ידענו דבר, אלא האפשרות להיות בתוך החיים עם כל מה שכבר למדנו, בלי שכל מה שנצבר בתוכנו יסתיר אותם מאיתנו.
לא גן עדן של עיניים עצומות.
גן עדן של עיניים פקוחות.
