המאמר הקודם הסתיים ברגע שבו הדעת כבר אינה רק אפשרות. האדם אכל מעץ הדעת, והיכולת לדעת טוב ורע נעשתה חלק מן התודעה האנושית.
הדבר הראשון שקורה מיד אחר כך הוא מעניין במיוחד:
"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם, וַיִּתְפְּרוּ עֲלֵה תְאֵנָה וַיַּעֲשׂוּ לָהֶם חֲגֹרֹת."
הדעת אינה מופנית רק כלפי העולם.
היא מופנית מיד גם כלפי האדם עצמו.
אדם וחווה לא רק יודעים עכשיו שיש טוב ורע. הם מתחילים לדעת את עצמם.
וזה אולי אחד הרגעים המשמעותיים ביותר בסיפור כולו, משום שהעירום עצמו אינו חדש. בסוף הפרק הקודם כבר נאמר:
"וַיִּהְיוּ שְׁנֵיהֶם עֲרוּמִּים, הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ, וְלֹא יִתְבֹּשָׁשׁוּ."
הם היו עירומים גם לפני האכילה, כלומר, הגוף לא השתנה. מה שהשתנה הוא המבט על הגוף.
אותו גוף, מבט אחר
לפני עץ הדעת אדם וחווה נמצאים בגופם. העירום קיים, אבל הוא אינו הופך לנושא. אין צורך להסתיר אותו, להעריך אותו או לחשוב עליו.
אחרי האכילה נאמר לפתע :"וידעו כי עירומים הם".
לא "נעשו עירומים", אלא ידעו.
רש"י והרמב"ן, כל אחד בדרכו, מציינים שפתיחת העיניים אינה פתיחה פיזית. הרי אדם וחווה ראו גם קודם. מדובר בפתיחה של ההבנה, של ההכרה. העיניים הפיזיות היו פקוחות, אבל עכשיו נוסף דבר אחר: הם מבינים את מה שהם רואים*, וזה הבדל עצום.
לפני כן הם פשוט היו בתוך החוויה, עכשיו הם גם מסוגלים להתבונן בעצמם בתוכה.
הם אינם רק גוף, הם נעשים מודעים לגוף. הם אינם רק מרגישים, הם יכולים לזהות שהם מרגישים. הם אינם רק פועלים, הם יכולים להתבונן בפעולה שלהם, לשאול איך פעלו, מה משמעות הדבר ואיך הם נראים בעיני עצמם ובעיני האחר.
אולי כאן נולדת אחת היכולות האנושיות המשמעותיות ביותר: מודעות עצמית.
זו יכולת חשובה. היא מאפשרת לנו ללמוד, להתפתח, לקחת אחריות, לזהות דפוסים ולהבין כיצד אנחנו משפיעים על אחרים. אבל יחד איתה נפתחת גם אפשרות נוספת.
אם אני יכולה לראות את עצמי, אני יכולה גם לשפוט את עצמי.
האם הבושה נולדת ברגע הזה?
קל לקרוא את המשפט "וידעו כי עירומים הם" כאילו כתוב בו "והתביישו".
אבל זה לא מה שכתוב.
הפסוק אומר שהם יודעים שהם עירומים, ומיד אחר כך הם תופרים עלי תאנה ועושים לעצמם חגורות.
כמה פסוקים מאוחר יותר, כאשר אלוהים שואל את אדם היכן הוא, אדם אומר:
"אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא."
כאן כבר מופיע הפחד.
ולכן אולי נכון לדייק: מה שנולד מיד עם פתיחת העיניים אינו בהכרח הבושה עצמה, אלא המודעות לכך שאני חשוף.
אני רואה את עצמי. אני יודעת שאפשר לראות אותי, והידיעה הזאת משנה את האופן שבו אני חווה את עצמי.
יש דברים שאנחנו פשוט חיים איתם כל עוד לא למדנו להסתכל עליהם דרך עיניים של הערכה, השוואה או שיפוט. ואז מגיע רגע שבו משהו הופך למושא של מבט.
אולי מישהו העיר לנו עליו, אולי התחלנו להשוות, אולי נחשפנו לאידיאל מסוים ואולי קיבלנו מסר על מה נחשב יפה, ראוי, חזק או מקובל.
הדבר עצמו אולי לא השתנה בכלל, אבל היחסים שלנו איתו השתנו.
וזה בדיוק מה שקורה כאן: העירום היה קיים קודם, אבל עכשיו הוא מקבל משמעות.
הכיסוי הראשון
התגובה הראשונה לידיעה החדשה היא כיסוי:
"ויתפרו עלה תאנה ויעשו להם חגורות."
יש כאן כמעט היפוך מעניין למה שפגשנו במאמר הראשון.
שם הצעתי לחשוב על אדם וחווה כמי שעדיין עטופים בכיסוי תודעתי מסוים, אולי בתמימות עצמה. הנחש, לעומתם, היה "ערום" מן הכיסוי הזה, כבר ער לאפשרות של דעת ושל הבחנה.
עכשיו הכיסוי התודעתי נעלם.
העיניים נפקחות.
ומיד האדם יוצר לעצמו כיסוי חדש – הפעם כיסוי ממשי.
כאילו ברגע שבו איבד את האפשרות לא לראות, הוא מתחיל להסתיר את מה שהוא רואה.
ואפשר לקרוא את עלי התאנה גם כסמל רחב יותר. אנחנו מכסים לא רק גוף. אנחנו מכסים פחד, חולשה, עלבון, צורך, חוסר ביטחון, חלקים בעצמנו שאנחנו חוששים שאם ייראו, יספרו עלינו משהו שאיננו רוצים שיידעו.
לפעמים אנחנו מפתחים דמות שלמה שהעולם רואה: חזקה, עצמאית, רגועה, מצליחה, נדיבה, מצחיקה, בשליטה. לפעמים דווקא מאחוריה נמצא החלק שאנחנו חוששים לחשוף.
אבל גם כאן חשוב לא להפוך את הכיסוי עצמו לבעיה. לא כל הסתרה היא בושה. לא כל גבול הוא הגנה לא בריאה. לא כל דבר בתוכי צריך להיות חשוף בפני כולם.
יש הבדל בין פרטיות לבין הסתרה, בין גבול לבין בושה, בין בחירה במה לחשוף לבין תחושה שאסור שיראו מי אני באמת.
אולי השאלה המעניינת אינה רק מה אני מכסה, אלא למה אני מרגישה צורך לכסות אותו.
הגוף והמידע שאנחנו נושאים עליו
המעבר מ"ערומים ולא יתבוששו" ל"וידעו כי עירומים הם" יכול ללמד אותנו הרבה גם על היחסים שלנו עם הגוף.
הגוף עצמו אינו רק גוף עבורנו. כמעט תמיד מצטרף אליו סיפור: איך הוא אמור להיראות, מה יפה ומה לא יפה, מה מושך ומה דוחה, מה צעיר ומה זקן, איזה משקל הוא "נכון", מה צריך להיות חלק, מה צריך להיות צר, מה מותר לחשוף ומה כדאי להסתיר, ומה הגוף שלי אומר על הנשיות שלי, על הגבריות שלי, על הבריאות שלי, על הגיל שלי או על הערך שלי.
חלק מן המידע הזה מגיע מן התרבות, חלק מן המשפחה, חלק מחוויות שעברנו וחלק מן ההשוואה לאחרים. עם הזמן הוא נעשה כל כך מוכר, שאנחנו עלולים לשכוח שיש הבדל בין הגוף לבין המידע שיש לי על הגוף.
פה מתחבר עבורי ההו׳אופונופונו באופן עמוק מאוד לסיפור.
בהו׳אופונופונו אנחנו מדברים על מידע שנצבר בתוכנו: זכרונות, אמונות, מסקנות, פרשנויות ותוכניות שחוזרות ופועלות. המידע הזה אינו נשאר רק כזכרון של משהו שקרה פעם. הוא נעשה לעדשה שדרכה אנחנו רואים את מה שקורה עכשיו.
אני יכולה לעמוד מול מראה ולחשוב שאני פשוט רואה את עצמי.
אבל אני לא רואה רק גוף.
אני רואה אותו דרך כל מה שלמדתי לחשוב עליו.
אולי מישהו אמר לי פעם שאני שמנה. אולי למדתי שגוף מסוים הוא גוף "נכון". אולי חוויתי דחייה וקישרתי אותה למראה שלי. אולי במשך שנים השוויתי את עצמי לאחרות. האירועים חלפו, אבל המידע שנוצר מהם יכול להמשיך להתבונן במראה יחד איתי.
ואז אני כבר לא אומרת: "יש בי זכרון שאומר שהגוף שלי לא מספיק יפה".
אני אומרת: "הגוף שלי לא יפה".
אני לא אומרת: "למדתי לחשוב שעליי להיראות בצורה מסוימת", אני אומרת: "אני נראית לא טוב", והמידע הופך בעיניי למציאות.
כאן הניקוי מקבל משמעות. לא כדי שאפסיק לראות את הגוף שלי, ולא כדי לשכנע את עצמי שהוא יפה. הניקוי אינו החלפה של מחשבה "שלילית" במחשבה "חיובית".
הניקוי לא נועד לשנות את הגוף או לשכנע אותי לחשוב עליו אחרת. הוא מכוון אל הזכרונות, האמונות והמידע שעולים בי ומשפיעים על האופן שבו אני רואה אותו.
כשהמבט מבחוץ נכנס פנימה
מודעות עצמית מביאה איתה עוד דבר: היכולת לדמיין איך אני נראית בעיני האחר.
מה הוא חושב עליי?
איך היא רואה אותי?
האם אני מוצאת חן?
האם שמו לב למה שאני מנסה להסתיר?
האם אני מספיק טובה?
האם אני מתאימה?
זו כבר קריאה פסיכולוגית של הסיפור, לא דבר שהפסוק אומר במפורש.
המעבר מעירום שאין בו בושה לידיעה, כיסוי ובהמשך גם הסתתרות, מזמין מחשבה על הרגע שבו האדם נעשה מודע לא רק לעצמו, אלא גם לאפשרות שהוא נראה.
והמבט של האחר יכול עם הזמן להיכנס פנימה.
בהתחלה מישהו מבחוץ אומר לי משהו על עצמי.
אחר כך אני כבר לא צריכה אותו.
הקול שלו הפך לקול שלי.
מישהו אמר שאני שמנה, חלשה, רגישה מדי, לא מספיק חכמה, לא מספיק מוצלחת, לא מספיק נשית, לא מספיק משהו.
עברו שנים, האדם אולי כבר מזמן אינו בחיי.
אבל המידע נשאר, ואני עדיין יכולה להסתכל על עצמי דרך העיניים שלו.
בהו׳אופונופונו אפשר לומר שהזיכרון ממשיך להתנגן.
אני כבר לא זקוקה לאדם שאמר את המשפט המקורי. התוכנה ממשיכה לפעול בתוכי, ולעיתים אני אפילו מאמינה שהקול שלה הוא הקול שלי.
וזה מתחבר באופן כמעט ישיר לשאלה שאלוהים ישאל את אדם בהמשך:
"מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה?"
מי הגיד לך?
מאיפה הגיעה הידיעה הזאת?
מי לימד אותך להסתכל על עצמך כך?
מה מתוך מה שאתה "יודע" על עצמך הוא באמת שלך, ומה הוא מידע שנכנס אליך והפך במשך הזמן לאמת בעיניך?
זו שאלה שנקדיש לה מאמר נפרד, אבל היא כבר מתחילה להדהד כאן.
כי פתיחת העיניים אינה רק היכולת לראות.
היא גם תחילתה של השאלה דרך מה אני רואה.
מודעות עצמית אינה הבעיה
חשוב לי לא להפוך גם את המודעות העצמית לדבר בעייתי. להיפך, כמו הדעת, גם היא מתנה.
אני רוצה להיות מסוגלת לראות את עצמי, להבין מה אני מרגישה, להכיר בחוזקות שלי, לזהות חולשות, להבחין כשאני פוגעת, לראות כשאני פועלת מתוך פחד, להרגיש כשהגוף שלי מבקש מנוחה ולזהות דפוסים שחוזרים על עצמם.
בלי היכולת להתבונן בעצמי, אין כמעט אפשרות להתפתחות מודעת.
הבעיה אינה שאני רואה את עצמי, השאלה היא דרך איזה מידע אני רואה את עצמי.
יש הבדל בין לראות פחד לבין לראות את עצמי דרך זיכרון שאומר שפחד הוא חולשה. בין להכיר בטעות לבין לראות אותה דרך אמונה שאומרת שטעות הופכת אותי לכישלון. בין לראות גוף שהשתנה לבין להסתכל עליו דרך כל מה שלמדתי על גיל, משקל ויופי.
וכאן ההו׳אופונופונו מציע תנועה אחרת.
במקום להתווכח מיד עם מה שאני רואה, אני יכולה לזהות את המידע שעולה ולנקות.
לא להילחם במחשבה.
לא להוכיח לה שהיא טועה.
לא להחליף בכוח "אני לא יפה" ב"אני יפה".
אלא לזהות: משהו בתוכי רואה עכשיו דרך זיכרון.
אני יכולה לומר את ארבעת ביטויי הניקוי לאותו מידע שעולה בי:
אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך.
לא משום שאני מסכימה עם המחשבה, ולא משום שאני רוצה לשכנע אותה להיעלם, אלא מתוך לקיחת אחריות על מה שעולה בתוכי ומתוך כוונה לנקות את המידע שפועל בי עכשיו.
ומתוך הניקוי יכול להיפתח מרווח שבו אני יכולה לפגוש את עצמי שוב בלי שהעבר ידבר לפניי. בעיניי זה הבדל משמעותי מאוד, שכן המטרה אינה ליצור לעצמי סיפור יפה יותר, אלא לנקות את המידע שממנו נבנה הסיפור שאני
מספרת לעצמי.
לראות את עצמי, ולראות את המבט
במאמר הקודם דיברנו על היכולת להיות מודעת לבחירה שלי.
כאן מתווספת עוד שכבה: היכולת להיות מודעת למבט שלי על עצמי.
אני יכולה לראות שאני מבקרת את הגוף שלי,
אני יכולה לזהות שאני מתביישת בחלק מסוים בי,
אני יכולה לשים לב שאני מסתירה צורך כדי שלא יחשבו שאני חלשה,
אני יכולה לזהות קול שאומר לי "את לא מספיק טובה",
ואז, במקום להיכנס מיד לתוך הקול הזה ולהפוך אותו לאמת, אני יכולה להתבונן בו.
זה כבר לא רק "אני לא מספיק טובה" – עכשיו אני יכולה לראות:
יש בי מידע שאומר שאני לא מספיק טובה.
המרחק בין שני המשפטים קטן במילים, אבל גדול מאוד בתודעה.
במשפט הראשון אני בתוך הסיפור, ואילו בשני אני כבר מסוגלת לראות אותו, ומכאן יכולה להתחיל בחירה –
אפשר לנקות, אפשר לשאול, ואפשר להתחיל לזהות מה הכיסוי הזה מסתיר או ממה הוא מגן.
אולי זו אחת האפשרויות שנפתחות לנו דווקא משום שהעיניים נפקחו.
אנחנו יכולים לראות את עצמנו.
אבל אנחנו יכולים גם ללמוד לראות איך אנחנו רואים את עצמנו.
מה באמת התגלה כשהעיניים נפקחו?
מרגע שהעיניים נפקחו, האדם כבר אינו רק חי את עצמו – הוא גם מתבונן בעצמו.
בשלב הזה נפתחת אפשרות נוספת: לא רק לראות את עצמי, אלא גם להיות מודעת לאופן שבו אני רואה את עצמי. לזהות את הזיכרון, האמונה או הקול הישן כשהם עולים, ולבחור לנקות.
כלומר, השאלה כבר אינה רק מה אני רואה כשאני מסתכלת על עצמי, אלא גם:
מה בתוכי רואה כך?
והסיפור אינו נעצר שם.
אחרי שאדם וחווה מכסים את עצמם, הם שומעים את קול אלוהים בגן ומתחבאים.
ואז מגיעה השאלה הראשונה שאלוהים מפנה אל האדם לאחר האכילה:
"אַיֶּכָּה?" – איפה אתה?
זו לכאורה שאלה על מקום, אבל האם אלוהים באמת אינו יודע היכן אדם נמצא?
ואולי, כמו השאלות האחרות שאנחנו פוגשים בסיפור הזה, גם כאן השאלה אינה נועדה רק לקבל מידע.
אולי היא מבקשת מן האדם דבר אחר:
להבין בעצמו איפה הוא נמצא.
וזה כבר השלב הבא במסע מן הגן אל התודעה.
* רש"י ורמב"ן על בראשית ג׳, ז׳, "ותפקחנה עיני שניהם". שניהם מפרשים את פתיחת העיניים כפתיחה של ההבנה וההכרה ולא כפתיחה פיזית של העיניים.
