עד עכשיו עקבנו אחרי התנועה שמתרחשת סביב עץ הדעת. הנחש הוא זה שרואה אפשרות שאדם וחווה עדיין אינם ערים אליה במלואה, חווה היא זו ששומעת את השאלה, מתבוננת מחדש, מזהה בעץ אפשרות להשכיל ובוחרת לפעול. עכשיו הגיע הזמן לעצור ליד הדבר שנמצא במרכז כל המהלך הזה: העץ עצמו.
שמו של העץ חשוב. הוא אינו נקרא עץ הידע, עץ החוכמה או עץ ההשכלה, אלא עץ הדעת טוב ורע. המילה 'דעת' פותחת בפנינו אפשרות לקרוא את הסיפור כולו באופן עמוק יותר.
אני רוצה להציע כאן תנועה בין ארבע מילים: ידיעה, דעת, דעה ובחירה.
ידיעה. אני יכולה לקבל ידיעה מבחוץ – מישהו מספר לי דבר מה, אני לומדת עובדה, שומעת כלל, מקבלת תפיסת עולם, זוכרת מה מותר ומה אסור. אבל ברגע שהמידע הזה מתחיל לעבור דרכי, להיבחן על ידי, לפגוש את הניסיון שלי, את הערכים שלי, את השאלות שלי ואת האופן שבו אני רואה את העולם – הוא כבר נעשה חלק מתהליך אחר.
מתוך הידיעה אני יכולה לגבש דעת. בדעת אני כבר לא רק מחזיקה במידע, אני מעבדת אותו, מבינה אותו ומבררת את היחס שלי אליו. מתוך הדעת יכולה להיוולד דעה, ומתוך הדעה אני יכולה להגיע לבחירה.
זה בדיוק מה שראינו אצל חווה. היא כבר יודעת שיש איסור על אכילת הפרי. המידע קיים. אבל אז מגיעה שאלה, והיא נדרשת להתייחס אליו. היא אינה רק חוזרת על מה שנאמר לה. היא מתבוננת בעץ, מעריכה אותו, מזהה בו גם אפשרות להשכיל ומגבשת יחס משלה. הידיעה מתחילה לעבור דרך התודעה שלה.
בעיניי, כאן נמצאת אחת המתנות הגדולות ביותר של עץ הדעת – הדעת היא מתנה.
לא "גם מתנה", לא תקלה תודעתית שמתישהו נצטרך להתגבר עליה, לא דבר שהיה עדיף אילו האדם יכול היה למחוק אותו ולחזור למצב שבו אינו יודע.
היכולת לדעת, להבחין, להבין, לשאול, לחשוב, לגבש עמדה ולבחור היא מתנה.
גם במקרא עצמו היכולת להבחין בין טוב לרע אינה מתוארת תמיד כחיסרון.
כששלמה נשאל מה הוא מבקש מאלוהים, הוא מבקש "לֵב שֹׁמֵעַ… לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע"*. והבקשה הזאת מוצאת חן בעיני אלוהים. בתגובה הוא מקבל "לב חכם ונבון". כלומר, היכולת להבחין בין טוב לרע מוצגת כאן כחוכמה הנדרשת למי שנושא באחריות.
לפעמים הקריאה בסיפור גן העדן מייצרת כמעט כמיהה לחזור אל לפני הדעת: אל מצב שבו אין שיפוט, אין דעה, אין הבחנה, אין מחשבה ואין שאלות, אבל… האם באמת היינו רוצים לחיות כך?
אני רוצה להיות מסוגלת לדעת שמישהו פוגע בי. אני רוצה להבחין בין אמת לשקר, בין קשר שיש בו הדדיות לקשר שמוחק אותי, בין גבול ששומר עליי לבין פחד שסוגר אותי. אני רוצה לדעת לומר כן וגם לדעת לומר לא. אני רוצה להיות מסוגלת לבחון את מה שנאמר לי ולא רק לציית לו משום שנאמר.
בלי דעת יש אולי פחות כאב, אבל יש גם פחות חירות.
האם עץ הדעת הוא גם עץ הבחירה?
הרמב"ן, בפירושו לעץ הדעת, מחבר בין הדעת לבין היכולת לבחור. לדבריו, אכילת הפרי פתחה באדם את האפשרות לרצות דבר אחד או את היפוכו, ולבחור בין טוב לרע.**
כלומר, עץ הדעת אינו קשור רק לידיעה, אלא גם לרצון ולבחירה. הדעת אינה רק היכולת לדעת מהו טוב ומהו רע, אלא גם היכולת לעמוד ביניהם ולבחור.
כדי לבחור, אני צריכה לראות שיש יותר מאפשרות אחת. אם קיימת עבורי רק דרך אחת, אין לי באמת ביחס אליה עמדה. כדי שה'כן' שלי יהיה בחירה, צריכה להתקיים גם האפשרות לומר 'לא'. כדי לבחור בטוב, צריך שתתקיים בי היכולת לזהות שיש גם רע. כדי לגבש עמדה, אני צריכה להיות מסוגלת לראות את הדבר ואת היפוכו, לשקול, להבחין ולהחליט.
במובן הזה, אפשר לראות בעץ הדעת גם עץ של בחירה.
וכאן עולה שאלה מעניינת: אם עץ הדעת קשור ליכולת לבחור, איך חווה בחרה לאכול ממנו עוד לפני שאכלה?
הרי ברור שגם קודם הייתה לה אפשרות לקחת את הפרי או לא לקחת אותו.
לכן אולי נכון להבחין בין היכולת לבחור לבין המודעות לכך שאני בוחרת.
גם לפני האכילה חווה יכולה לפעול בדרך אחת או אחרת. אבל אחרי עץ הדעת מתווספת שכבה חדשה: היכולת לראות את האפשרויות, לחשוב עליהן, לגבש עמדה ולהבין שאני זו שבוחרת ביניהן.
כלומר, עץ הדעת אולי לא יוצר את הבחירה עצמה, אלא פותח באדם את המודעות לבחירה.
זה נכון מאוד גם לחיים שלנו היום.
אנחנו מקבלים החלטות ובוחרים כל הזמן, אבל לא תמיד שמים לב שבחרנו. הרבה מהבחירות שלנו נעשות כמעט על אוטומט, מתוך הרגל, פחד, זיכרון, דפוס ישן או אמונה שכבר התרגלנו לחשוב שהיא אמת.
אני יכולה להתרחק מאדם בלי לשים לב שבחרתי להתרחק. לשתוק במקום לדבר. להסכים כשבעצם רציתי לומר לא. להימנע ממשהו כי כבר למדתי בעבר שהוא מסוכן. לפעמים אני אפילו לא חווה את זה כבחירה. זה פשוט מרגיש לי כמו "ככה אני", "ככה זה" או "לא הייתה לי ברירה".
אבל גם שם הייתה בחירה, רק שהיא התרחשה מהר, אוטומטית, כמעט בלי לעבור דרך המודעות.
אולי זה בדיוק ההבדל שעץ הדעת מאפשר לנו לראות: לא רק שיש לנו אפשרות לבחור, אלא שאנחנו יכולים להתחיל לראות את הרגע שבו אנחנו בוחרים, וברגע שאני רואה, נפתח מרווח.
אני יכולה לשאול: למה בחרתי כך? מה הפעיל אותי? האם זו באמת הבחירה שלי עכשיו, או תגובה ישנה שפועלת בתוכי? האם אני רוצה לבחור כך גם היום?
המודעות אינה מבטלת את האוטומט מיד, אבל היא מאפשרת לי להפסיק להיות מנוהלת על ידו בלי לדעת.
טוב ורע – לידתה של הקוטביות המודעת
העץ אינו נקרא רק עץ הדעת. הוא נקרא עץ הדעת טוב ורע.
הדעת שנפתחת כאן היא דעת של קוטביות. היכולת להבחין בין זה לבין זה, בין רצוי ללא רצוי, בין מיטיב לפוגע, בין אור לחושך, בין קרבה לריחוק, בין סכנה לביטחון.
כבר במאמר על הנחש ראינו שגם הנחש עצמו אינו נכנס בקלות לצד אחד של המשוואה. הוא יכול לסמל סכנה וריפוי, ארס והתחדשות, פחד ושינוי. עכשיו האדם מקבל יכולת לראות עולם שיש בו ניגודים כאלה.
היכולת לראות שני צדדים היא בדיוק היכולת להבחין בכך שיש ביניהם הבדל.
כשאני מזהה טוב ורע, קרבה וריחוק, אמת ושקר, רצון ופחד – אני רואה את הקטבים ואת מה שמבדיל ביניהם. רק מתוך ההבחנה הזאת אני יכולה לשאול מה נכון לי, מה ראוי בעיניי, ואיך אני רוצה לפעול.
הדעת לא מטשטשת את ההבדלים בין הקטבים. היא מאפשרת לי לראות אותם, להבין אותם ולבחור ביניהם.
ההבחנה הזאת משמעותית גם בעולם הפנימי. אני יכולה לאהוב אדם ולכעוס עליו בעת ובעונה אחת, לרצות שינוי וגם לפחד ממנו, להרגיש חזקה ופגיעה, לרצות להתקרב ובו בזמן להזדקק למרחק. היכולת להחזיק את המורכבות הזאת מאפשרת לי לראות תמונה רחבה יותר של מה שמתרחש בתוכי, ומתוך זה לבחור כיצד לפעול.
מה קורה כשהדעת מתגבשת לדעה?
עם הדעת מגיעה יכולת נוספת: אנחנו לא רק רואים את המציאות, אנחנו גם מפרשים אותה.
נניח שמישהו דחה אותי. הידיעה יכולה להיות פשוטה: האדם הזה לא רצה קשר איתי. אבל מה אני עושה עם הידיעה הזאת? אני עשויה להסיק מכך "אני לא מספיק טובה", "אף אחד לא באמת יבחר בי", "בסוף תמיד עוזבים אותי".
המשפטים האלה כבר אינם האירוע, הם דעה שנולדה ביחס לאירוע.
ואני לא חושבת שגם את הדעה צריך להפוך לאויב.
היכולת לגבש דעה היא מתנה. אני רוצה שתהיה לי דעה. אני רוצה לחשוב בעצמי, ואני רוצה להיות מסוגלת לשמוע מה הורה, מורה, רב, מטפל, רופא, מנהיג או חברה אומרים לי ואז לומר: עכשיו אני רוצה לבדוק מה אני חושבת.
עצמאות תודעתית אינה מצב שבו אין לי דעות, להפך, היא האפשרות שדעותיי באמת יהיו שלי.
והנה הסכנה האפשרית: לפעמים אני שוכחת שזו דעה – "אני לא מספיק טובה", "אי אפשר לסמוך על אנשים", "אני כזאת" – כל אלה יכולים להתחיל כמסקנות או פרשנויות, אבל עם הזמן להרגיש כמו עובדות.
ברגע הזה, הפרשנות שלי למציאות מתחילה להרגיש כמו המציאות עצמה.
במילים אחרות: יש הבדל בין אני מחזיקה בדעה לבין מצב שבו הדעה מחזיקה בי. בעיניי זה אחד המקומות שבהם מתנת הדעת מזמינה אותנו למדרגה נוספת של תודעה: היכולת לשאול על מה שאני יודעת.
הנחש פתח את כל המהלך הזה בשאלה, וזה לא מקרי בעיניי.
שאלה מאפשרת להכניס מרווח בין האדם לבין מה שהוא יודע. היא אינה אומרת בהכרח שהידיעה שגויה. היא רק מאפשרת להתבונן בה.
מי אמר לי את זה?
מתי התחלתי לחשוב כך?
האם זו עובדה או פרשנות?
האם הדבר שהיה נכון לפני עשרים שנה עדיין נכון היום? האם אני מגיבה למה שקורה עכשיו, או למה שקרה לי אז? מה עוד ייתכן?
אני יכולה לשאול שאלות כאלה ועדיין להישאר עם אותה עמדה. לפעמים אחרי בירור אני מגלה שהדעה שלי דווקא מדויקת מאוד, אבל אז אני מחזיקה בה ממקום אחר. היא נבחנה.
לכן גם היכולת לשנות דעה היא בעיניי חלק חשוב מן הדעת.
שינוי דעה יכול להעיד על כך שהמשכתי להקשיב, קיבלתי מידע נוסף, התבוננתי מחדש והסכמתי לא להישאר נאמנה לגרסה ישנה של עצמי רק כדי להוכיח שאני עקבית.
דעת חיה אינה רק יודעת, היא גם מסוגלת להמשיך לדעת.
לדעת שאני יודעת
אולי כאן מתרחשת קפיצה נוספת.
אני לא רק יודעת דבר מה – אני יכולה להיות מודעת לכך שאני יודעת אותו.
אני לא רק מחזיקה בדעה – אני יכולה להתבונן בדעה שלי.
אני לא רק מגיבה – אני יכולה לזהות שמשהו בי מגיב.
אני לא רק בוחרת – אני יכולה לשאול מי בתוכי בוחר עכשיו.
זו כבר מודעות שמסוגלת להתבונן גם בעצמה.
זה הרגע שבו אני מסוגלת לזהות: עכשיו הופעל בי פחד ישן, עכשיו אני מפרשת את מה שנאמר לי דרך חוויה קודמת, עכשיו יש בי אמונה שלמדתי בבית, עכשיו אני מגיבה מתוך עלבון, עכשיו אני בטוחה שמשהו הוא אמת, אבל אולי הוא מסקנה שהסקתי פעם.
המודעות הזאת אינה מוחקת את הדעה, הרגש או הזיכרון. היא יוצרת מרווח שמאפשר לי לא לפעול מתוכם באופן אוטומטי, אלא לבחור.
וזה בדיוק המקום של הניקוי
כאן חשוב לי לחבר את עץ הדעת להו'אופונופונו, משום שאפשר בקלות להבין את רעיון הניקוי באופן הפוך לחלוטין ממה שאני מתכוונת אליו.
ניקוי אינו מחיקת הדעת. אני לא מנקה כדי שלא יהיו לי מחשבות. אני לא רוצה למחוק את החוכמה שלי, את הניסיון שלי, את הדעות שלי או את היכולת לבחור. המטרה אינה להפוך לאדם שאין לו עמדה, שאין לו שיקול דעת ושאינו מבחין בין טוב לרע.
הניקוי מכוון אל המידע הישן שמנהל אותי מבלי שאבחין בכך: זכרונות, תוכניות, אמונות, מטענים, תגובות אוטומטיות ומסקנות עבר שעלולות לבחור עבורי עוד לפני שאני מודעת לכך שהתבצעה בחירה.
אם נפגעתי פעם, ייתכן שבתוכי נוצר מידע שאומר "אסור לסמוך". כאשר אני פוגשת אדם חדש, המידע הישן עשוי לצבוע את מה שאני רואה ולהציג את עצמו כאמת מוחלטת. הניקוי אינו מבקש למחוק את יכולתי להבחין אם האדם שמולי אמין. להפך. הוא מבקש לאפשר לי לראות אותו כפי שהוא עכשיו, ולא רק דרך מה שכבר קרה.
הדעת אינה הדבר שממנו אנחנו צריכים להחלים. הניקוי אינו פחות דעת, הוא עשוי לאפשר יותר בחירה בתוך הדעת.
אני מנקה לא כדי להפסיק לחשוב, אלא כדי שהעבר לא יחשוב במקומי, לא כדי שלא תהיה לי דעה, אלא כדי שאוכל לזהות מה באמת דעתי ומה הוא זיכרון שמתחזה לדעה, לא כדי לוותר על הבחירה, אלא כדי להשיב אותה לעצמי.
עם הדעת מגיעה אחריות
מתנת הדעת אינה מתנה קלה, שהרי כל עוד איני רואה, קל יותר לומר שלא ידעתי.
כאשר אני מתחילה לזהות את הדפוסים שלי, את הפחדים שלי, את הפרשנויות שלי ואת הדרך שבה הם משפיעים עליי ועל אחרים, נוצרת גם אחריות.
מודעות אינה אומרת שאני יכולה לשנות הכול מיד, וידיעה של דפוס אינה גורמת לו להיעלם באותו רגע, אולם מהרגע שראיתי אותו, משהו ביחסים שלי איתו כבר השתנה. אני יכולה להתחיל לשאול, לבחור לנקות, לעצור לפני פעולה, לברר, ואולי גם לבחור אחרת. וגם אם אני עדיין לא מצליחה לבחור אחרת, אני כבר יודעת שיש בי מקום שמבקש אפשרות נוספת.
וזו אחריות שאינה אשמה.
אחריות היא ההכרה בכך שיש לי חלק באופן שבו אני פוגשת את מה שקורה.
הדעת אינה מבטיחה שנבחר נכון. אם היא הייתה מבטיחה זאת, שוב לא הייתה בחירה. היא נותנת לנו את האפשרות לבחור בטוב ואת האפשרות לבחור אחרת, ולכן היא מחייבת אותנו להיות שותפים פעילים בחיים שלנו.
למה בכל זאת נאסר העץ?
הסיפור אינו נותן תשובה מפורשת לשאלה מדוע נאסר על האדם לאכול מעץ הדעת. הוא כן קושר בין האכילה לבין שינוי עמוק במצבו של האדם: עיניו נפקחות, הוא נעשה יודע טוב ורע, ומאותו רגע גם שאלת המוות נכנסת אל הסיפור.
אפילו האזהרה "מות תמות" אינה פשוטה כפי שהיא נשמעת, משום שאדם אינו מת ביום האכילה. אחד הפירושים הוא שמאותו רגע הוא נעשה בן־מוות – אדם שחייו אינם עוד נצחיים.***
אבל יש כאן פרט חשוב נוסף: לפני האכילה מעץ הדעת, עץ החיים נמצא בגן ואין עליו איסור מפורש. רק לאחר האכילה נאמר: "הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע, וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם".
כלומר, מרגע שהאדם נעשה יודע טוב ורע, נמנעת ממנו האפשרות לאכול מעץ החיים ולחיות לעולם.
מכאן עולה אפשרות מעניינת: אולי מה שהסיפור מבקש למנוע אינו את הדעת עצמה, אלא את השילוב בין דעת, בחירה וחיי נצח – אדם שיכול לדעת, לשפוט, לבחור ולפעול בטוב וברע, ובו בזמן לחיות לעולם.
הדעת הופכת את האדם לחופשי יותר, אבל החופש הזה אינו בלתי מוגבל. הוא מתקיים בתוך חיים שיש להם גבול, ולכן גם בתוך אחריות, משמעות ותוצאה.
מרגע שנפתחה האפשרות לדעת, האדם כבר אינו נמצא באותו מצב תודעתי שבו היה קודם. הוא יכול לראות יותר, להבין יותר, לבחור, לטעות, לשנות את דעתו ולהתבונן גם במה שמפעיל אותו.
והפסוק הבא מספר מה קורה כאשר הדעת הזאת מופנית לראשונה לא רק אל העץ ואל האפשרויות שבחוץ, אלא אל האדם עצמו:
"וַתִּפָּקַחְנָה עֵינֵי שְׁנֵיהֶם וַיֵּדְעוּ כִּי עֵירֻמִּם הֵם."
עד עכשיו האדם למד לדעת.
עכשיו הוא מתחיל לדעת את עצמו.
ושם נפתח השלב הבא בסיפור.
* מלכים א׳, פרק ג׳, פסוק ט׳. בתפילת שלמה כשהוא מבקש מאלוהים חכמה שתאפשר לו לשפוט את העם: "וְנָתַתָּ לְעַבְדְּךָ לֵב שֹׁמֵעַ לִשְׁפֹּט אֶת עַמְּךָ, לְהָבִין בֵּין טוֹב לְרָע".
** רמב״ן, פירוש על בראשית ב׳, ט׳, ״ועץ הדעת טוב ורע״.
"פרי האילן הזה היה מוליד הרצון והחפץ שיבחרו אוכליו בדבר או בהפכו לטוב או לרע."
"והנה אחרי אכלו מן העץ היתה בידו הבחירה, וברצונו להרע או להטיב בין לו בין לאחרים."
*** רמב״ן, פירוש על בראשית ב׳, י״ז.
״ביום אכלך ממנו מות תמות״: "בעת שתאכל ממנו תהיה בן מות".
