במאמר הקודם הגענו אל הרגע שבו אדם וחווה מתחילים לראות את עצמם. העיניים נפקחו. הם יודעים שהם עירומים, מכסים את עצמם, ואז מגיעה תנועה נוספת:
"וַיִּשְׁמְעוּ אֶת קוֹל יְהוָה אֱלֹהִים מִתְהַלֵּךְ בַּגָּן לְרוּחַ הַיּוֹם, וַיִּתְחַבֵּא הָאָדָם וְאִשְׁתּוֹ מִפְּנֵי יְהוָה אֱלֹהִים בְּתוֹךְ עֵץ הַגָּן."
הם כבר לא רק מכסים את עצמם. הם מתחבאים. ואז אלוהים פונה אל האדם:
"וַיִּקְרָא יְהוָה אֱלֹהִים אֶל הָאָדָם וַיֹּאמֶר לוֹ: אַיֶּכָּה?"
זו השאלה הראשונה שאלוהים מפנה אל האדם לאחר האכילה מעץ הדעת. לא למה אכלת, לא מה עשית ולא מי אשם, אלא: איפה אתה?
לכאורה זו שאלה פשוטה על מקום, אלא שקשה להניח שאלוהים אינו יודע היכן נמצא אדם. רש"י מתייחס לכך במפורש ומסביר שאלוהים "יודע היה היכן הוא", והשאלה נועדה "ליכנס עמו בדברים", כלומר לפתוח איתו שיחה ולא להבהיל אותו מיד.*
בקריאה התודעתית שאנחנו מפתחים לאורך הסדרה הזאת, אפשר אולי לשמוע בשאלה הזאת רובד נוסף: לא רק איפה אתה נמצא פיזית בגן, אלא איפה אתה נמצא עכשיו בתוך מה שקורה לך?
איפה אני עכשיו?
אנחנו רגילים מאוד לשאול למה. למה אני מגיבה כך? למה זה כל כך מפעיל אותי? למה אני עדיין כועסת? למה אני לא מצליחה לשחרר? למה אני מפחדת? למה אני שוב עושה את אותו הדבר?
אלה שאלות חשובות, ולפעמים יש בהן הרבה מאוד מידע. אבל "איכה?" מבקשת משהו שקודם אפילו לשאלה למה. לפני שאני מנסה להבין למה הגעתי לכאן, אני צריכה לזהות איפה אני.
מה קורה בי עכשיו? מה אני מרגישה? מה אני חושבת? האם אני מתקרבת או מתרחקת? האם אני מתגוננת, נלחמת או קופאת? האם אני מסתירה משהו? האם אני נמצאת במה שקורה עכשיו, או שכבר נסחפתי אל זיכרון, פחד או סיפור מוכר?
זו אינה בהכרח שאלה שמבקשת פתרון. לפעמים היא רק מבקשת ממני לזהות: כאן אני נמצאת עכשיו. וזה חשוב, משום שקשה לבחור לאן לנוע אם אינני יודעת מאיפה אני מתחילה.
מעניין להתבונן גם בתשובה של אדם. אלוהים שואל "איכה?", ואדם אינו אומר: אני מאחורי העץ. הוא אומר:
"אֶת קֹלְךָ שָׁמַעְתִּי בַּגָּן, וָאִירָא כִּי עֵירֹם אָנֹכִי, וָאֵחָבֵא."
התשובה שלו אינה תיאור של מקום, אלא תיאור של מה שהתרחש בתוכו. שמעתי, פחדתי, ידעתי שאני עירום, התחבאתי. אדם כבר מסוגל לזהות קשר בין מה שהרגיש לבין מה שעשה: "וָאִירָא… וָאֵחָבֵא" – פחדתי, ולכן התחבאתי.
במאמר הקודם דיברנו על היכולת לראות את עצמנו. עכשיו מתווספת האפשרות לזהות איפה אני בתוך החוויה שלי. אני יכולה לראות שאני מפחדת, שאני כועסת, שאני מרגישה חשופה, שאני רוצה לברוח או להסתיר. לא כדי להפוך את המקום הזה לזהות שלי ולא כדי לשפוט אותו, אלא כדי לדעת מאיפה אני פועלת עכשיו.
גם אנחנו מתחבאים בדרכים שונות. לפעמים אנחנו מסתירים את הגוף, לפעמים את הפחד, לפעמים את הכעס, את הצורך או את מה שעשינו. ולפעמים אנחנו מסתירים גם מעצמנו. אני יכולה לומר "הכול בסדר" כשמשהו בי יודע שלא. אני יכולה להיות עסוקה מאוד במה שהאדם האחר עשה כדי לא לפגוש את מה שהדבר עורר בי. אני יכולה להמשיך להסביר לעצמי שאני לא צריכה אף אחד כדי לא לגעת בצורך בקרבה. אני יכולה למהר לסלוח משום שאני חושבת שכך אדם רוחני אמור להתנהג, בזמן שמשהו בתוכי עדיין פגוע מאוד.
אבל גם כאן אין צורך להפוך את ההתחבאות עצמה לאויב. לפעמים אנחנו זקוקים להגנה. לפעמים אנחנו עדיין לא מוכנים להיחשף. לפעמים מרחק הוא הדבר הנכון. השאלה אינה אם מותר לי להתחבא, אלא האם אני יודעת שאני מתחבאת, והאם אני יודעת ממה. יש הבדל בין לבחור לקחת מרחק לבין להיות בתוך מחבוא מבלי לדעת שאני שם.
מי הגיד לך?
אדם מספר לאלוהים שהוא פחד מפני שהוא עירום, ואז מגיעה השאלה הבאה:
"מִי הִגִּיד לְךָ כִּי עֵירֹם אָתָּה?"
זו בעיניי אחת השאלות המרתקות ביותר בסיפור כולו, משום ששאלת המודעות העצמית הופכת פתאום לשאלה על מקור הידיעה.
מאיפה הגיע הדבר שאתה עכשיו יודע על עצמך? מי אמר לך? מי לימד אותך לראות כך? ומה מתוך מה שאתה יודע על עצמך הגיע אליך כמידע והפך במשך הזמן לאמת בעיניך?
הטקסט ממשיך כמובן ישירות אל האכילה מן העץ:
"הֲמִן הָעֵץ אֲשֶׁר צִוִּיתִיךָ לְבִלְתִּי אֲכָל מִמֶּנּוּ אָכָלְתָּ?"
כלומר, בתוך הסיפור המקראי השאלה קשורה ישירות למה שהתרחש לאחר האכילה. אבל בקריאה שלנו אפשר להתעכב גם על המבנה שלה. אדם מחזיק עכשיו בידיעה על עצמו, ואלוהים שואל אותו על מקורה.
במאמרים הקודמים דיברנו על כך שמידע יכול להיכנס אלינו ולהפוך עם הזמן לדעה, לאמונה ולפעמים אפילו לזהות. אולי אמרו לי שאני רגישה מדי. אולי למדתי שכדי להיות אהובה אני צריכה להיות נחמדה. אולי בבית שבו גדלתי כעס היה מסוכן. אולי למדתי שכסף מגיע רק בעבודה קשה. אולי מישהו לעג לגוף שלי. אולי חוויתי בגידה והסקתי שאי אפשר לסמוך. אולי נכשלתי פעם אחת והחלטתי שאני לא מוכשרת.
ואולי אף אחד אפילו לא אמר לי את המשפט במפורש. לפעמים המידע נוצר מתוך מבט, שתיקה, אווירה בבית, חוויה שחזרה שוב ושוב או מסקנה שאני עצמי הסקתי. ואז עוברות שנים. אני כבר לא זוכרת מתי זה התחיל. אני רק "יודעת": אני לא מספיק טובה, אני לא יפה, אני חלשה, אני לא יכולה לסמוך, אני חייבת להסתדר לבד, אנשים תמיד עוזבים, אני כזאת.
וזה אולי אחד המקומות שבהם השאלה "מי הגיד לך?" יכולה להפוך לשאלה תודעתית עמוקה. לא כדי להאשים את מי שאמר, ולא כדי להוכיח שכל מה שלמדתי שגוי, אלא כדי להזכיר לעצמי שדבר שמרגיש לי היום כמו עובדה יכול להיות גם מידע שנכנס אליי פעם והפך במשך הזמן לחלק מן האופן שבו אני רואה.
חשוב גם לא ללכת לקצה השני ולהניח שכל מה שלמדתי הוא שקר. חלק מן המידע שקיבלתי חשוב, חלק ממנו שמר עליי, וחלק מן המסקנות שהסקתי מן החיים הן חוכמה שנרכשה מתוך ניסיון. הדעת, כפי שכבר ראינו, היא מתנה. אני רוצה להיות מסוגלת ללמוד מן החיים, לזכור, להסיק מסקנות ולפתח שיקול דעת.
השאלה אינה האם יש בי מידע, אלא האם אני עדיין מסוגלת לראות אותו כמידע, או שהוא כבר נעשה אמת שאין אפשרות לבחון.
יש הבדל בין "למדתי שכדאי להיזהר במצבים מסוימים" לבין "העולם מסוכן", בין "נפגעתי מאדם שסמכתי עליו" לבין "אי אפשר לסמוך על אף אחד", ובין "יש דברים בגוף שלי שאני פחות אוהבת" לבין "הגוף שלי לא ראוי".
המידע יכול להתחיל מחוויה אמיתית מאוד, אבל הפרשנות שנבנית סביבה יכולה להמשיך לפעול הרבה אחרי שהחוויה הסתיימה.
שתי שאלות, תנועה אחת
כאן, בעיניי, שתי השאלות מתחברות.
"איכה?" מבקשת ממני לזהות איפה אני עכשיו. אולי אני מפחדת, כועסת, נסגרת, מרגישה לא ראויה או רוצה לברוח.
"מי הגיד לך?" מזמינה אותי לבדוק איזה מידע נמצא איתי במקום הזה. מה אני מאמינה שאני יודעת על עצמי, על האדם שמולי או על מה שעומד לקרות?
אולי אני מפחדת מפני שיש בי מידע שאומר שאם אראה חולשה יפגעו בי. אולי אני כועסת מפני שיש בי אמונה שאם לא אלחם, לא יראו אותי. אולי אני נסגרת משום שמשהו בי כבר "יודע" איך הסיפור הזה ייגמר. אולי אני מסתכלת על עצמי ורואה חוסר ערך משום שקול ישן ממשיך להתנגן בתוכי.
ופה החיבור להו׳אופונופונו נעשה טבעי מאוד. אני לא חייבת לדעת תמיד מי אמר לי, ואני גם לא חייבת למצוא את האירוע הראשון. לפעמים אזכר במשפט שנאמר לי בילדות, לפעמים אזהה דפוס משפחתי ולפעמים לא יהיה לי מושג.
הניקוי אינו תלוי בכך שאפתור את כל ההיסטוריה של המידע. אני יכולה להתחיל ממה שעולה עכשיו. לזהות שיש בי מידע שאומר שאני לא בטוחה, שאני לא מספיק טובה, שאסור לי לטעות או שאני חייבת להיות בשליטה.
ומשם אני יכולה לנקות. לא מפני שהמידע בהכרח "לא נכון", לא כדי להחליף אותו מיד במחשבה חיובית ולא כדי לשכנע את עצמי שהמציאות אחרת, אלא כדי שלא יפעל בתוכי באופן אוטומטי מבלי שאבחין בו.
בהו׳אופונופונו אנחנו מדברים על לקיחת אחריות מלאה על מה שעולה בתוכנו, אבל אחריות אינה אשמה. היא אינה אומרת שאני אשמה בכך שמישהו פגע בי, שהאדם האחר אינו אחראי למעשיו או שכל מה שקורה בחיי נוצר משום שחשבתי מחשבה לא נכונה.
האחריות נמצאת במקום אחר: המידע עולה בי, התגובה מתרחשת בי, הזיכרון מתנגן בי, ולכן יש לי אפשרות לעבוד עם מה שעולה בתוכי.
אני לא תמיד יכולה לשנות את מה שקרה או את האדם שמולי, אבל אני יכולה לזהות איפה אני בתוך מה שקורה ואיזה מידע נמצא איתי שם.
ויש כאן עוד הבחנה חשובה. המקום שבו אני נמצאת אינו בהכרח מי שאני. אם אני נמצאת עכשיו בפחד, אני לא הפחד. אם אני כועסת, אני לא הכעס. אם אני מתחבאת, ההתחבאות אינה כל מי שאני. ואם בתוכי עולה קול שאומר "אני לא מספיק טובה", עצם השאלה "מי הגיד לך?" כבר יוצרת מרווח קטן ביני לבין הידיעה הזאת.
אולי משום כך שתי השאלות האלה חשובות כל כך יחד. "איכה?" מפרידה בין מי שאני לבין המקום שבו אני נמצאת. "מי הגיד לך?" יוצרת מרווח בין מי שאני לבין המידע שאני מחזיקה על עצמי.
ולפעמים זה בדיוק המרווח שנדרש כדי שתוכל להיפתח בחירה.
לפגוש את המקום שבו אני באמת
אנחנו יכולים להיות כל כך עסוקים במקום שבו אנחנו חושבים שאנחנו אמורים להיות, עד שאנחנו מפסיקים לראות היכן אנחנו באמת.
אני אמורה כבר לסלוח. אני אמורה להיות רגועה. אני אמורה לדעת מה נכון לי. אני אמורה לא להיפגע. אני אמורה להיות "אחרי זה". אני אמורה כבר לנקות מספיק כדי שזה לא יפעיל אותי.
אבל אם אני שואלת בכנות "איכה?", אולי התשובה היא שאני עדיין כועסת, עדיין מפחדת, עדיין פגועה, עדיין רוצה שיתנצלו בפניי, עדיין לא יודעת או עדיין לא מוכנה.
והמקום הזה אינו כישלון. הוא פשוט נקודת המוצא.
אם אנסה להתחיל את הדרך מן המקום שבו הייתי רוצה להיות במקום מן המקום שבו אני נמצאת באמת, אני עלולה ליצור עוד כיסוי. אולי כיסוי רוחני, אולי כיסוי יפה מאוד, אבל עדיין כיסוי.
"איכה?" מזמינה אותי לפגוש את המקום שבו אני באמת. "מי הגיד לך?" מזמינה אותי לבדוק איזה מידע אני מביאה איתי אל המקום הזה.
הקול ממשיך לקרוא
יש עוד משהו שאני אוהבת מאוד ברגע הזה בסיפור. אדם וחווה כבר אכלו. הם מכסים את עצמם, מפחדים ומתחבאים. אבל קול אלוהים עדיין נשמע בגן, והוא עדיין קורא אל האדם.
יש למעשה שלהם תוצאות. בהמשך יגיעו גם כאב, אחריות וגירוש. אבל לפני כל אלה מגיעה קריאה: "איכה?"
אדם מתחבא, והקשר עדיין קיים.
וזו מחשבה משמעותית בעיניי גם בעבודה רוחנית. אנחנו לא צריכים להגיע "נקיים" כדי להתחיל לנקות. אנחנו לא צריכים להיות רגועים, להבין הכול או לדעת מאיפה הגיע כל המידע. אפשר להתחיל בדיוק מהמקום שבו אנחנו נמצאים, עם הפחד, הכעס, הכיסוי, הזיכרון או הרצון לברוח.
אולי לכן שתי השאלות האלה מגיעות דווקא עכשיו, אחרי פתיחת העיניים. הדעת מאפשרת לאדם לא רק לדעת את העולם. היא מאפשרת לו גם לעצור ולשאול: איפה אני, ומאיפה הגיע מה שאני יודע על עצמי?
אלה אינן שאלות שמחזירות אותנו אל התמימות שהייתה לפני עץ הדעת. להפך. רק תודעה שכבר נפקחה יכולה לשאול אותן.
ואולי דווקא מכאן מתחילה האפשרות למשהו חדש: לא לחזור להיות מי שהיינו לפני שידענו, אלא ללמוד לחיות עם הדעת מבלי שכל המידע שצברנו בדרך ינהל אותה.
וזה כבר מחזיר אותנו אל שאלה גדולה יותר:
האם בכלל אפשר לחזור לגן עדן אחרי שעץ הדעת כבר הפך לחלק מאיתנו?
ואם כן, לאיזה גן עדן אנחנו חוזרים?
* רש"י ורמב"ן על בראשית ג׳, ז׳, "ותפקחנה עיני שניהם". שניהם מפרשים את פתיחת העיניים כפתיחה של ההבנה וההכרה ולא כפתיחה פיזית של העיניים.
