המאמר הקודם הסתיים בשאלה: האם בכלל אפשר לחזור לגן עדן אחרי שעץ הדעת כבר הפך לחלק מאיתנו? זו שאלה שמלווה כמעט את כל הסדרה הזאת מתחת לפני השטח.
מרגע שהאדם אכל מעץ הדעת, משהו השתנה. הוא יודע, מבחין, מסוגל לשאול, לפרש, לגבש דעה, לבחור ולהתבונן בעצמו. הוא גם יכול לפחד, להסתתר, לשפוט את עצמו ולפעול מתוך מידע שכבר נצבר בתוכו. התנועה הזאת אינה חוזרת לאחור.
הפסוק עצמו אומר:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: הֵן הָאָדָם הָיָה כְּאַחַד מִמֶּנּוּ לָדַעַת טוֹב וָרָע…"
האדם כבר יודע.
בסוף הסיפור הוא גם מגורש מן הגן:
"וַיְגָרֶשׁ אֶת הָאָדָם, וַיַּשְׁכֵּן מִקֶּדֶם לְגַן עֵדֶן אֶת הַכְּרֻבִים וְאֵת לַהַט הַחֶרֶב הַמִּתְהַפֶּכֶת, לִשְׁמֹר אֶת דֶּרֶךְ עֵץ הַחַיִּים."
אי אפשר פשוט להסתובב ולחזור אל הרגע שלפני. אי אפשר לא לדעת את מה שכבר ידענו. אי אפשר למחוק את החוויות שעברנו, את האנשים שפגשנו, את מה שלמדנו, את מה שכאב לנו ואת מה שהשתנה בתוכנו.
אז אם אי אפשר לחזור לאחור, מה אנחנו בעצם מבקשים כשאנחנו כמהים לגן עדן?
למה אנחנו בכלל רוצים לחזור?
כשאנחנו מדמיינים גן עדן, אנחנו נוטים לחשוב על מקום שאין בו מאבק. אין פחד, אין בושה, אין כאב, אין צורך להסתיר, אין קול פנימי שאומר שאני לא מספיק טובה, ואין צורך להבין הכול. יש שקט, ביטחון ואיזו תחושה של להיות פשוט בתוך החיים, בלי לעמוד כל הזמן מבחוץ ולבחון אותם.
זה באמת אחד הדברים שמאפיינים את אדם וחווה לפני עץ הדעת. הם אינם נטולי תודעה, אבל הם עדיין אינם נמצאים באותו מצב שבו הם יודעים את עצמם דרך טוב ורע, חשיפה, פחד ושיפוט. במאמר הראשון קראתי למצב הזה סוג של כיסוי. לא בהכרח כיסוי של בורות, אלא אולי התמימות עצמה.
אולי חלק מן הכמיהה שלנו לגן עדן היא כמיהה לחזור אל התמימות הזאת. לחיות בלי לחשוב יותר מדי, בלי לזכור, בלי לפחד ובלי לשאת את כל מה שקרה.
עבורי, דווקא כאן נדרשת הבחנה חשובה: תמימות אינה בהכרח חופש.
אם אני לא רואה את הפחד שלי מפני שעדיין אינני מודעת אליו, זה לא אותו הדבר כמו לראות אותו ולא להיות מנוהלת על ידו. אם אינני יודעת שיש בי אמונה מגבילה, זה לא אותו הדבר כמו לזהות אותה ולבחור לנקות. אם עדיין לא למדתי שאנשים יכולים לפגוע בי, זה לא אותו הדבר כמו לדעת זאת ובכל זאת להיות מסוגלת לבחור מתי לסמוך.
יש הבדל בין מצב שבו עדיין אין דעת לבין מצב שבו יש דעת, אבל היא אינה מנוהלת כל הזמן על ידי המידע שנצבר בתוכה. אולי לכן הדרך שלנו אינה באמת חזרה לגן העדן הראשון. אולי היא תנועה אל משהו אחר.
מצב האפס אינו מחיקה של הדעת
כאן מתחבר עבורי רעיון מצב האפס בהו׳אופונופונו.
אני נוהגת להסביר את מצב האפס כמצב הראשוני של הנשמה ברגע בריאתה: לפני הזיכרונות, לפני הפרשנויות, לפני כל המידע שנצבר, ולפני החלוקה שאנחנו מכירים היום לטוב ורע, נכון ולא נכון, רצוי ולא רצוי.
מבחינה זו, קל לראות דמיון מסוים בין מצב האפס לבין האדם בגן לפני עץ הדעת. בשניהם יש משהו שקודם למידע. אבל אני לא בטוחה שמדובר באותו דבר.
האדם שאנחנו היום אינו האדם שלפני עץ הדעת. אנחנו כבר יודעים. חווינו, נפגענו, אהבנו, טעינו ולמדנו. יצרנו אמונות, מסקנות, דעות וזיכרונות. מצב האפס אינו מבקש למחוק את כל זה כאילו מעולם לא קרה.
אני לא חוזרת להיות אדם שאין לו דעת. אני גם לא רוצה לאבד את היכולת להבחין בין קשר שטוב לי בו לבין קשר שפוגע בי. אני לא רוצה למחוק את הניסיון שלי, את החוכמה שרכשתי, את היכולת לשאול שאלות או את שיקול הדעת שלי.
הניקוי אינו מוחק את עץ הדעת. הוא עובד עם המידע שנצבר בתוך הדעת.
יש הבדל גדול בין לא לדעת לבין לא להיות מופעלת באופן אוטומטי מכל מה שאני יודעת.
לחזור לאפס עם עיניים פקוחות
אולי כאן נמצא, בעיניי, אחד החיבורים היפים ביותר בין הסיפור לבין ההו׳אופונופונו המודרני.
האדם הראשון נמצא בגן לפני שעיניו נפקחו. אנחנו מבקשים להגיע אל מצב האפס אחרי שהעיניים כבר נפקחו.
אנחנו לא יכולים לחזור אל התמימות שלפני החוויה, אבל אולי אנחנו יכולים לנקות את מה שהחוויה השאירה בתוכנו וממשיך לנהל את ההווה.
אם נפגעתי בעבר, אני לא מוחקת את העובדה שנפגעתי, אבל אני יכולה לנקות את המידע שנוצר סביב הפגיעה, משאיר בי טינה ואולי ממשיך לומר לי שכל אדם יפגע בי.
אם נכשלתי, אני לא מוחקת את הכישלון, אבל אני יכולה לנקות את המסקנה שהפכה אותו ל"אני כישלון".
אם חוויתי בגידה, אני לא צריכה לשכנע את עצמי שהבגידה לא הייתה אמיתית. אני יכולה לעבוד עם הזיכרון, הכאב והמידע שממשיכים להופיע בכל קשר חדש כאילו אותו אירוע עדיין מתרחש.
אולי זו המשמעות של חזרה לאפס עם עיניים פקוחות: לא למחוק את מה שהיה, לא לחזור להיות מי שהייתי לפניו, אלא לאפשר לעבר להפסיק להחליט לבדו איך אראה את מה שקורה עכשיו.
גן עדן שלפני הדעת וגן עדן שאחרי הדעת
אם נמשיך עם הקריאה הזאת, אולי אפשר לדבר על שני סוגים שונים של "גן עדן".
הראשון הוא גן העדן שלפני הדעת. מצב שבו עדיין אין מודעות מלאה לקוטביות, אין אותו מבט עצמי שפגשנו אחרי פתיחת העיניים, ואין עדיין את מאגר הזיכרונות והפרשנויות שאנחנו נושאים איתנו היום.
אל הגן הזה אי אפשר באמת לחזור.
אבל אולי יש אפשרות אחרת. גן עדן שאינו מבוסס על כך שאינני יודעת, אלא על כך שאני כבר לא חייבת להיות מופעלת מכל מה שאני יודעת.
אני יכולה לדעת שפגעו בי בלי לחיות בכל רגע כאילו אני עדיין שם. אני יכולה לראות את הגוף שלי בלי שכל המידע שלמדתי עליו יהיה הקול היחיד שמסתכל במראה. אני יכולה להחזיק דעה בלי שהדעה תחזיק בי. אני יכולה להרגיש פחד בלי להפוך את הפחד לאמת מוחלטת על מה שעומד לקרות. אני יכולה להיות מודעת למידע שעולה ולבחור לנקות.
זה אינו גן עדן של תמימות. אולי זה גן עדן של מודעות.
לא שקט שנובע מכך שאין בי שום דבר, אלא שקט שיכול להופיע גם כאשר יש בי מחשבות, זיכרונות ורגשות, ואני כבר לא חייבת להזדהות עם כל אחד מהם באופן מוחלט.
הגירוש אינו סוף הדרך
בקריאה רגילה של הסיפור, הגירוש מגן העדן יכול להיתפס כסיום טראגי. הגן נסגר, הכרובים ניצבים בפתח, והדרך לעץ החיים נשמרת.
אבל בתוך המהלך שאנחנו בונים כאן, אני לא בטוחה שהגירוש הוא רק סוף. אולי הוא גם התחלה.
האדם יוצא מן הגן עם דעת, עם בחירה, עם אחריות, עם יכולת ליצור, עם היכולת ללדת חיים, ועם היכולת לבנות, לטעות, ללמוד, לזכור ולהתפתח.
החיים שמחוץ לגן קשים יותר. יש בהם כאב, מאמץ, אובדן ומוות. המקרא אינו מסתיר את זה. אבל אלה גם החיים שבהם האדם נעשה שותף פעיל. הוא כבר אינו רק נמצא בתוך מציאות שניתנה לו. הוא פועל בתוכה, בוחר, יוצר ומתמודד עם התוצאות.
אולי המחיר של הדעת הוא שאי אפשר עוד לחיות בעולם בלי לדעת שאנחנו חיים בו. אבל אולי המתנה שלה היא שאנחנו יכולים להתחיל להשתתף בו באופן מודע.
במובן הזה, החזרה אל האפס אינה חזרה בזמן ואינה ניסיון להיות שוב מי שהיינו לפני שהחיים קרו לנו. הזיכרונות נשארים חלק מסיפור החיים שלנו, והדעת שרכשנו נשארת איתנו. מה שאנחנו מבקשים לנקות הוא המידע שממשיך לפעול מתוך הזיכרונות האלה בהווה ולבחור במקומנו, לפעמים הרבה אחרי שהאירוע עצמו הסתיים.
אולי לכן מצב האפס אינו מקום שבו אין לי עבר, אלא מקום שבו העבר אינו חייב לדבר לפניי בכל מפגש חדש. אני יכולה לקחת איתי את מה שלמדתי ואת החוכמה שרכשתי, ובו בזמן לאפשר לניקוי להשיב לחיי הרמוניה, שקט ויכולת לפגוש את מה שקורה עכשיו בעיניים פקוחות.
אני לא חייבת שכל כאב יהפוך לזהות, ולא חייבת שכל מסקנה שהסקתי בגיל שמונה תמשיך לקבל החלטות בגיל חמישים. אני גם לא חייבת לוותר על הדעת כדי לפגוש שקט.
אולי ההתפתחות הרוחנית איננה חזרה אל מצב שבו עדיין לא ידענו טוב ורע. אולי היא היכולת לדעת, ובכל זאת לא לאפשר לכל הזיכרונות, הפחדים והפרשנויות שנצברו בתוכנו לנהל את הבחירה.
וזה, מבחינתי, אחד ההבדלים העמוקים בין תמימות לבין מצב האפס. התמימות של גן העדן הראשון קיימת לפני הידיעה. מצב האפס שאנחנו מבקשים לפגוש נמצא מעבר לרעש של המידע, אבל אנחנו מגיעים אליו כאנשים שכבר יודעים.
איך זה נראה בחיי היומיום?
כל זה יכול להישמע רעיוני מאוד, אבל בפועל הניקוי פוגש אותנו דווקא ברגעים הקטנים של היום.
מישהו אומר לי משפט ואני מיד נעלבת. בן הזוג לא עונה לי בדרך שציפיתי, וכבר עולה בי המחשבה שלא אכפת לו ממני. מישהו בעבודה מעיר לי על משהו, ובתוך שנייה אני מרגישה שאני לא מספיק טובה. הילד שלי מתנהג בדרך שמפעילה אותי, ואני מוצאת את עצמי מגיבה בעוצמה הרבה יותר גדולה ממה שהמצב עצמו לכאורה דורש. אני רואה אדם אחר מצליח, ובלי שהתכוונתי עולה בי השוואה. אני עומדת מול החלטה חדשה, אבל משהו בי כבר אומר: "זה לא בשבילך", "את לא תצליחי", "זה מסוכן".
בכל אחד מן הרגעים האלה אני יכולה להיות בטוחה שאני פשוט מגיבה למה שקורה עכשיו. לפעמים זה אכן כך. אבל לפעמים מה שקורה עכשיו פוגש מידע שכבר קיים בתוכי, והתגובה נולדת מן המפגש ביניהם.
הניקוי מתחיל, מבחינתי, לא בכך שאני מנסה מיד להבין מאיפה הכול הגיע, אלא בכך שאני מזהה שמשהו עולה בי.
אני יכולה לעצור לרגע ולראות: עכשיו עלה בי פחד. עכשיו נפגעתי. עכשיו יש בי כעס. עכשיו עלתה המחשבה שאני לא חשובה. עכשיו משהו בי כבר בטוח איך הסיפור הזה עומד להסתיים.
אני לא חייבת להתווכח עם מה שעולה ולא צריכה לשכנע את עצמי שהוא לא נכון. אני גם לא חייבת לקבל אותו כאמת. אני יכולה להפנות את הניקוי אל המידע שמתעורר בי ולומר: אני מצטערת, בבקשה סלחי לי, תודה לך, אני אוהבת אותך.
לא כדי לגרום לרגש להיעלם בכוח ולא כדי להגיע מהר ככל האפשר ל"שקט". לפעמים הכעס עדיין יהיה שם. לפעמים אצטרך להציב גבול. לפעמים יהיה נכון לומר לא, להתרחק, לדבר, לבקש או לפעול. הניקוי אינו מחליף את הבחירה ואינו מבטל את המציאות. הוא מבקש לנקות את מה שבתוכי עלול לבחור לפניי באופן אוטומטי.
אפשר לחשוב על רגע פשוט של מריבה. מישהו אומר לי משהו ואני מרגישה שאני חייבת לענות מיד. אם אני מגיבה מתוך המידע שכבר הופעל, יכול להיות שאני בכלל לא עונה רק לאדם שמולי. אני עונה גם לכל הפעמים שבהן לא הקשיבו לי, לכל המקומות שבהם הרגשתי שלא רואים אותי ולכל המסקנות שכבר בניתי סביב זה.
הניקוי אינו אומר שאשתוק. הוא גם אינו אומר שהאדם שמולי צודק. הוא מאפשר לי, אולי, ליצור רגע קטן שבו אני יכולה לפגוש את מה שקורה עכשיו קצת פחות דרך כל מה שכבר קרה.
לפעמים זה כל ההבדל.
לא תמיד מגיעה מיד שלווה גדולה. לפעמים נפתח רק מרווח קטן. אבל בתוך המרווח הזה יכולה להופיע בחירה שלא הייתה זמינה לי רגע קודם: אולי לדבר אחרת, אולי לחכות, אולי לשאול, אולי להציב גבול, ואולי לגלות שהתגובה הראשונית שלי שייכת בחלקה לסיפור ישן.
כך, בעיניי, מצב האפס אינו רעיון ששמור למדיטציה או לרגע רוחני מיוחד. הוא פוגש אותנו שוב ושוב בתוך החיים עצמם, בכל פעם שבה מידע ישן עולה ומציע לנו לראות את ההווה דרכו.
והניקוי הוא ההזדמנות לומר: אני רואה שאתה כאן. אני לא צריכה למחוק אותך, אבל אני גם לא חייבת לתת לך לנהל את הרגע הזה.
ומה נמצא באמצע הגן?
אולי משום כך מעניין כל כך שהסיפור אינו מסתיים בעץ הדעת. יש בגן עץ נוסף: עץ החיים.
הוא היה שם מתחילת הסיפור, אבל רק אחרי שהאדם אוכל מעץ הדעת הוא מקבל פתאום משמעות אחרת. אלוהים אומר:
"וְעַתָּה פֶּן יִשְׁלַח יָדוֹ וְלָקַח גַּם מֵעֵץ הַחַיִּים וְאָכַל וָחַי לְעֹלָם."
ומיד אחר כך האדם נשלח מן הגן, והדרך אל עץ החיים נשמרת.
אם עץ הדעת פתח באדם את האפשרות לדעת, להבחין ולבחור, מה מייצג עץ החיים? ולמה דווקא אחרי שהאדם נעשה יודע טוב ורע הדרך אליו נחסמת?
אולי זו כבר אינה רק שאלה על חיי נצח. אולי זו שאלה על היחסים בין לדעת לבין לחיות.
* רש"י ורמב"ן על בראשית ג׳, ז׳, "ותפקחנה עיני שניהם". שניהם מפרשים את פתיחת העיניים כפתיחה של ההבנה וההכרה ולא כפתיחה פיזית של העיניים.
