חווה. האישה שהניעה את התודעה
במאמר הקודם הצעתי להתבונן בנחש לא רק כמי שמפתה את אדם וחווה, אלא כמי שכבר ער לדבר מה שהם עדיין אינם ערים אליו. הוא יודע על קיומה של דעת טוב ורע, יודע שהעיניים יכולות להיפקח, ומזהה באדם אפשרות שעדיין אינה ממומשת במלואה: לדעת, להבחין, לשאול ולבחור. במובן הזה הנחש הוא לא רק עָרוּם. הוא גם עֵר, והוא גם מֵעִיר. אבל הוא אינו מעיר באדם דבר שאינו קיים בו; הוא נוגע בפוטנציאל שכבר נמצא שם.
מכאן עולה שאלה שמעסיקה אותי לא פחות מן השאלה מיהו הנחש: למה הוא פונה דווקא לחווה? ולצדה עולה אפשרות נוספת, אולי אפילו מעניינת יותר:
מה אם, בקריאה פסיכולוגית-רוחנית, הנחש אינו רק דמות חיצונית אלא גם ביטוי של קול שכבר קיים בתוך חווה? ואולי אפשר אפילו לקרוא את הסיפור הזה גם כתהליך שמתקיים בנפשה: הנחש, העץ, האיסור, הסקרנות, המשיכה, הפחד והבחירה ככוחות שונים בתוך המרחב הפנימי שלה.
אם כך, ייתכן שהנחש מייצג את החלק שכבר יודע משהו שחווה עדיין אינה יודעת שהיא יודעת. משהו בה כבר נע. משהו כבר אינו מסתפק במצב הקיים. יש סקרנות, יש פוטנציאל לידיעה, יש אפשרות לשאול. כל אלה עדיין לא קיבלו בהכרח ניסוח מודע, והנחש נותן להם קול.
ואז אולי השאלה "למה הנחש רצה להעיר את חווה?" אינה השאלה המדויקת ביותר. אם הנחש מייצג גם קול שמתקיים בתוך נפשה, ייתכן שלא מדובר בכוח חיצוני שמחדיר לתוכה רצון חדש, אלא בחלק בתוכה שכבר מתחיל להתעורר. חלק שכבר סקרן, שכבר מבקש לדעת, שכבר מרגיש שיש מעבר למה שמוכר ומותר, ועדיין לא קיבל קול מודע.
הנחש, בקריאה הזאת, הוא הקול של מה שחווה עדיין אינה יודעת שהיא יודעת. וכשהקול הזה נשמע, משהו שכבר קיים בה כפוטנציאל מתחיל לעבור מן הלא-מודע אל המודע.
משהו בחווה כבר מתעורר
כדאי להתבונן היטב במה שהטקסט מספר אחרי השיחה עם הנחש:
"וַתֵּרֶא הָאִשָּׁה כִּי טוֹב הָעֵץ לְמַאֲכָל וְכִי תַאֲוָה הוּא לָעֵינַיִם וְנֶחְמָד הָעֵץ לְהַשְׂכִּיל, וַתִּקַּח מִפִּרְיוֹ וַתֹּאכַל, וַתִּתֵּן גַּם לְאִישָׁהּ עִמָּהּ וַיֹּאכַל."
הנחש לא לוקח את הפרי ומכניס אותו לפיה. למעשה, הוא אפילו לא אומר לה במפורש "אכלי". הוא שואל, מערער, מציע אפשרות אחרת לראות את העץ ואת משמעות האכילה ממנו, ומשם הטקסט עובר אל חווה.
עכשיו התהליך כבר שלה – היא רואה, מעריכה, מזהה, רוצה, לוקחת, אוכלת ונותנת.
חווה היא לא דמות פסיבית שנגררת בעקבות קול חיצוני. אם נקרא את הנחש גם כקול פנימי, אפשר לומר שהשיחה איתו היא הרגע שבו תנועה עמוקה שכבר מתקיימת בה מתחילה לקבל צורה מודעת. ומה שמופיע מיד אחר כך בפסוק הוא כמעט תיאור של התודעה הזאת בפעולה.
חווה מתבוננת בעץ בעצמה ומגיעה להערכה משלה ביחס אליו. היא רואה שהוא טוב למאכל, שהוא תאווה לעיניים, ובעיקר, שהוא "נחמד להשכיל".
המילים האלה חשובות מאוד בעיניי, משום שהן מוסיפות לסיפור רובד שהולך לאיבוד כאשר מצמצמים אותו לסיפור על איסור ופיתוי. חווה אינה נמשכת רק לדבר שטעים לאכול או נעים לראות. היא נמשכת גם לאפשרות להשכיל.
יש כאן שלושה רבדים של משיכה: הגוף נמשך למאכל, החושים נמשכים למראה, והתודעה נמשכת לידיעה.
אולי זו אינה רק תשוקה לפרי, אולי יש כאן גם רעב לדעת? – לא כדרך להצדיק בדיעבד את הפרת הציווי ולא כדי להפוך את הסיפור למה שאיננו, אלא משום שהפסוק עצמו בוחר להזכיר במפורש את ההשכלה כחלק ממה שחווה רואה בעץ.
זו אינה רק אישה שרוצה פרי, זו אישה שרוצה לראות מעבר למה שהיא כבר יודעת.
אם הנחש הוא הקול של ההתעוררות הפנימית, הרי שחווה אינה רק שומעת את הקול, היא מתחילה לקיים איתו דיאלוג. היא בודקת את המציאות בעצמה, מפנה את המבט אל העץ, מעריכה אותו מחדש ומגבשת יחס משלה.
במובן הזה, המעבר מן הלא-מודע אל המודע כבר התחיל עוד לפני האכילה.
העיניים ייפקחו רק אחריה, אבל התודעה כבר בתנועה לפניה.
העץ היה שם קודם. מה השתנה?
עץ הדעת לא הופיע ברגע שהנחש התחיל לדבר. הוא היה שם כל הזמן. גם האיסור היה ידוע. חווה לא מגלה פתאום שיש עץ במרכז הגן, ובכל זאת, רק עכשיו נאמר: "ותרא האישה".
העץ לא השתנה. המבט השתנה.
זה בעיניי אחד הרגעים המרתקים בסיפור, משום שכך מתרחשים לא מעט תהליכים בחיינו. אדם יכול לחיות שנים בתוך מציאות מסוימת ולא לראות בה דבר שניתן לשינוי. מערכת יחסים יכולה להיראות כמו "ככה זה". אמונה על עצמי יכולה להיתפס כעובדה, תפקיד שקיבלתי בילדות יכול להרגיש לי כמו האישיות שלי, ואז מגיעה שאלה, שיחה, מפגש או חוויה, ופתאום אני מביטה שוב במה שהיה שם כל הזמן, ורואה משהו אחר.
הדבר עצמו עוד לא השתנה, אבל אני כבר לא מסתכלת עליו מאותו מקום.
לפעמים זו תחילתה של התפתחות פנימית: לא שינוי של המציאות, אלא שינוי של היחסים שלי עם המציאות. וכאשר המבט משתנה, דברים שכבר היו שם נעשים פתאום אפשריים למחשבה.
אפשר לראות את זה גם אצל חווה. דברי הנחש אינם יוצרים את העץ ואינם יוצרים את היכולת לדעת. הם מכניסים שאלה אל תוך המרחב. חווה מביטה מחדש, ומשהו שהיא ראתה בעבר כאסור בלבד מקבל עכשיו גם משמעות אחרת: הוא עשוי להשכיל.
זה אינו אומר שהמבט החדש נכון יותר מן הישן, אבל הוא שלה. היא מתחילה לחשוב על הדבר, ולא רק לדעת מה נאמר עליו.
בדיוק בנקודה הזאת ההתעוררות מתחילה להפוך לתודעה.
אנחנו מכירים היטב מצבים שבהם משהו בתוכנו יודע לפני שאנחנו יודעים לנסח אותו. תחושת אי נוחות יכולה להופיע הרבה לפני שאני מסוגלת לומר מה אינו נכון לי. רצון יכול להתעורר לפני שאני מוכנה להכיר בו. לפעמים אני ממשיכה לחיות בתוך סיפור מסוים, ובו בזמן חלק בי כבר מתחיל לשאול שאלות עליו.
בקריאה הסמלית שלנו, הנחש יכול לייצג את הידיעה הזאת שנמצאת מתחת לפני השטח ומתחילה לדפוק על דלתה של התודעה:
"האמנם?"
אולי יש עוד אפשרות? אולי מה שנאמר לי אינו כל מה שניתן לדעת? אולי יש בי יכולת שעוד לא השתמשתי בה? אולי אני רוצה להבין בעצמי.
הנחש לא מעניק לחווה תודעה. הוא מעורר את מה שכבר יכול להתעורר. הסקרנות נמצאת בה, היכולת להבחין נמצאת בה, הפוטנציאל לדעת נמצא בה.
השאלה של הנחש פוגשת משהו שכבר בשל להיענות לה.
הנחש מפסיק לדבר, אבל חווה ממשיכה לחשוב. היא רואה, והיא בוחרת.
למה דווקא חווה?
בעיניי, זו אחת השאלות הגדולות בסיפור: למה המהלך הזה מתרחש דווקא דרך האישה?
אני לא רוצה להסיק מכך שנשים מטבען חכמות יותר, סקרניות יותר או מודעות יותר. הטקסט אינו אומר את זה, ואין צורך להפוך סמל להכללה ביולוגית או מגדרית. אבל בתוך הסיפור עצמו יש כמה פרטים מעניינים מאוד, וכאשר מחברים ביניהם מתקבלת תמונה אחרת מזו שהתרגלנו לראות.
הפרט הראשון מופיע עוד לפני שחווה נבראת. הציווי שלא לאכול מעץ הדעת ניתן לאדם:
"וַיְצַו יְהוָה אֱלֹהִים עַל הָאָדָם לֵאמֹר: מִכֹּל עֵץ הַגָּן אָכֹל תֹּאכֵל. וּמֵעֵץ הַדַּעַת טוֹב וָרָע לֹא תֹאכַל מִמֶּנּוּ, כִּי בְּיוֹם אֲכָלְךָ מִמֶּנּוּ מוֹת תָּמוּת."
ורק לאחר מכן נאמר:
"וַיֹּאמֶר יְהוָה אֱלֹהִים: לֹא טוֹב הֱיוֹת הָאָדָם לְבַדּוֹ; אֶעֱשֶׂה לּוֹ עֵזֶר כְּנֶגְדּוֹ."
ובהמשך מתוארת בריאת האישה.
כלומר, לפי סדר הסיפור, חווה אינה מתוארת כמי ששמעה את הציווי ישירות מפי אלוהים. אין בכך הוכחה שאלוהים לא מסר לה אותו בהמשך, אבל המקרא אינו מספר לנו על רגע כזה. ובכל זאת, כאשר הנחש פונה אליה בפרק ג׳, ברור שהיא מכירה את האיסור:
"מִפְּרִי עֵץ הַגָּן נֹאכֵל. וּמִפְּרִי הָעֵץ אֲשֶׁר בְּתוֹךְ הַגָּן אָמַר אֱלֹהִים לֹא תֹאכְלוּ מִמֶּנּוּ וְלֹא תִגְּעוּ בּוֹ פֶּן תְּמֻתוּן."
מכאן עולה שאלה מעניינת: ממי חווה יודעת? האם אדם העביר לה את הציווי? האם שמעה אותו בדרך אחרת? הטקסט אינו מספר. אנחנו פוגשים אותה כשהמידע כבר קיים בתוכה.
וזה אולי משמעותי מאוד דווקא ביחס למהלך שמגיע עכשיו. חווה נכנסת אל הסיפור כשהיא מחזיקה בידיעה שקיבלה, אבל השיחה עם הנחש מאלצת אותה להתייחס אל הידיעה הזאת בעצמה. הוא שואל: "אַף כִּי אָמַר אֱלֹהִים…?" והיא נדרשת לנסח, לחשוב, להגיב. מה שהיה עד עכשיו כלל ידוע הופך לנושא שאפשר להתבונן בו.
במובן הזה, אולי חווה מייצגת את המעבר ממה שנאמר לי אל מה שאני מתחילה לברר בעצמי.
וזה כבר מקרב אותנו אל הדעת.
יש הבדל בין מידע שמישהו מסר לי לבין דעת שעברה דרך התודעה שלי. אני יכולה לקבל משפט, חוק, אמונה או תפיסת עולם מן ההורים, מן החברה, מן המסורת או מן הסביבה. אבל מגיע רגע שבו אני מתחילה לשאול: מה אני חושבת על זה? מה אני מבינה? האם אני מסכימה? איך הדבר הזה נראה מתוך החוויה שלי?
זה אינו אומר בהכרח שהמידע שקיבלתי שגוי. לפעמים לאחר הבירור אני בוחרת בו מחדש בדיוק כפי שקיבלתי אותו. אבל עכשיו הוא כבר אינו רק דבר שנמסר לי; הוא עבר דרכי.
ואולי חווה עומדת בדיוק בנקודה הזאת.
כפי שכבר ראינו, היא הדמות שהטקסט מתאר כמי שעוברת את תהליך ההתבוננות, ההערכה והפעולה. אדם, לעומת זאת, כמעט אינו מקבל נפח תודעתי בתוך הסצנה הזאת. הטקסט אינו מספר לנו על שאלה שהוא שואל, על דיון פנימי שמתקיים בו, על בחינת העץ או על החלטה מנומקת. נאמר שחווה נותנת גם לאישהּ עמה והוא אוכל.
בתוך הסיפור הזה לפחות, חווה היא הדמות הפעילה במעבר אל הדעת.
זה מעניין במיוחד לאור האופן שבו דמותה התקבעה במשך דורות. קל מאוד לזכור אותה כ"זו שהתפתתה", "זו שהכשילה", "זו שהביאה את החטא". אבל אם קוראים את הפסוק עצמו בלי למהר אל המסקנה שכבר מוכרת לנו, מתגלה דמות מורכבת יותר: אישה שמקשיבה, חושבת, מתבוננת, רוצה להשכיל ופועלת.
אין צורך לבחור בין שתי קריאות פשטניות, כאילו חווה חייבת להיות או "החוטאת" או "הגיבורה". בתוך הסיפור היא אכן מפרה את הציווי. יש לפעולה שלה מחיר. אבל אותה פעולה עצמה גם מניעה מעבר למצב תודעתי חדש. לאחר האכילה נאמר: "ותיפקחנה עיני שניהם".
משהו השתנה, ואי אפשר עוד לחזור למצב שלפניו.
מכאן אפשר לשאול לא רק מה חווה לקחה מן האנושות, אלא גם מה היא הביאה אליה.
ואולי כאן יש תשובה נוספת לשאלה למה דווקא היא.
בהמשך הסיפור אדם קורא לאישה חווה, "כִּי הִוא הָיְתָה אֵם כָּל חָי". אדם מחבר אותה לחיים, ללידה, ליכולת להביא אל העולם דבר שקודם היה רק פוטנציאל. אם נשתמש בדימוי הזה באופן רוחני ולא רק ביולוגי, אפשר לראות תנועה דומה גם בסיפור עץ הדעת.
האפשרות לדעת כבר קיימת – העץ כבר קיים – היכולת האנושית לדעת כבר קיימת. הנחש אינו יוצר אף אחד מן הדברים האלה. הוא מעורר את האפשרות, אבל חווה היא זו שלוקחת אותה ומביאה אותה מן הפוטנציאל אל הממשות.
היא מקבלת דבר, מחזיקה בו, מתבוננת בו, מעבדת אותו ואז פועלת.
יש כאן איכות שאפשר לכנות אותה נשית במובן הסמלי: היכולת לקבל דבר שעדיין אינו ממומש, לאפשר לו לעבור תהליך פנימי ולהוליד ממנו מציאות חדשה. אינני מתכוונת לומר שכל אישה מייצגת איכות כזאת וכל גבר לא. בכל אחד ואחת מאיתנו קיימים כוחות של קבלה, עיבוד, יצירה, פעולה והולדה. אבל בתוך הסיפור הזה, חווה היא זו שמוצבת במקום הזה. משהו מגיע אליה כרעיון. היא נושאת אותו בתוכה, הוא עובר עיבוד, ומתוכה הוא הופך למשהו ממשי.
בקריאה הסמלית הזאת אפשר אפילו לומר שחווה אינה רק אם כל חי, אלא גם מי ש"יולדת" צורת חיים אנושית חדשה, חיים שיש בהם דעת ומודעות.
זה מקבל חיזוק מן הפסוק עצמו: התוצאה אינה "ותיפקחנה עיניה", אלא "ותיפקחנה עיני שניהם" – מה שמתחיל בחווה אינו נשאר בחווה. התנועה שלה משנה גם את האדם שלצדה.
לא רק צינור
חשוב לי לא להפוך את חווה לצינור שדרכו הנחש פשוט פועל. אם נקרא את הנחש גם כקול מתוך הלא-מודע שלה, קל מדי להסיק שאין כאן בחירה, כאילו משהו פנימי דחף אותה והיא רק ביצעה את מה שנגזר עליה לעשות. בעיניי, זה מחמיץ חלק מהותי מן הסיפור.
קול פנימי אינו בחירה. רצון אינו פעולה. סקרנות אינה החלטה.
גם כאשר משהו מתעורר בתוכי, נשאר מרחב שבו אני מתייחסת אליו. אני יכולה לשמוע קול פנימי ולא לפעול עליו. אני יכולה להרגיש רצון ולבחור אחרת. אני יכולה לשאול שאלה ולהישאר עם השאלה.
חווה שומעת, רואה, מעריכה ואז לוקחת, וזה משמעותי, משום שזה מציב אותה בדיוק בנקודה שבין התעוררות לבין בחירה.
הנחש יכול להעיר, אבל חווה היא זו שעושה משהו עם ההתעוררות.
במובן הזה, היא מייצגת לא רק את הופעתה של התודעה אלא את היכולת לפעול מתוכה. היא אינה בובה של הנחש, ואינה רק קורבן של פיתוי. היא אדם שעומד מול אפשרות, מתבונן בה, נותן לה משמעות ובוחר.
ומכאן גם מגיעים המחיר והאחריות. אם אין בחירה, אין משמעות עמוקה לאחריות. דווקא העובדה שחווה מתוארת כדמות פעילה מעניקה לסיפור את המתח שלו.
זה גם המקום להזכיר שהדגש על חווה אינו הופך את אדם לחסר אחריות. הוא אוכל מן הפרי. הטקסט אינו מתאר התנגדות, סירוב או כפייה. הוא שותף למעשה ולתוצאה. אבל מבחינה ספרותית, חווה היא זו שדרכה מתואר תהליך ההתעוררות, ואולי מפני שסיפור המעבר אל הדעת אינו רק סיפור של קבלת ידע, אלא גם של הולדה: האפשרות לקחת דבר שעוד אינו ממומש ולהביא אותו אל תוך החוויה האנושית.
לאדם היא אינה נותנת רק פרי.
היא משתפת אותו בתנועה אל מצב תודעתי חדש.
האם חווה "הביאה את החטא" או "הביאה את הדעת"?
אולי השאלה הזאת עצמה בנויה בצורה שמכריחה אותנו לבחור צד, בזמן שהסיפור דווקא מלמד אותנו על קיומם של שני צדדים.
כן, יש כאן הפרת ציווי. וכן, בעקבותיה מגיעים בושה, פחד, כאב וגירוש. אבל יש גם דעת, מודעות, בחירה, אחריות ויכולת להבחין. יש גם התפתחות שאי אפשר להחזיר לאחור.
אולי אחת האירוניות היפות בקריאה הזאת היא שחווה עצמה הפכה במשך הדורות לדמות שנשפטה כמעט תמיד רק דרך קוטב אחד: "הרעה", "המפתה", "האשמה", וזה דווקא בתוך סיפור שפותח בפני האדם את האפשרות לדעת טוב ורע ולהחזיק מורכבות.
אולי גם את חווה הגיע הזמן לקרוא מתוך אותה דעת.
לא להפוך אותה מגיבורה שלילית לגיבורה חיובית באופן שטוח לא פחות, אלא לאפשר לה להיות מורכבת – סקרנית, פועלת, מפרה גבול, רוצה להשכיל, בוחרת, מניעה שינוי.
למעשה, אולי דווקא המורכבות הזאת הופכת אותה לדמות אנושית כל כך.
חווה כמקום שבו הלא-מודע נעשה מודע
אם נחבר עכשיו את הנחש, חווה והעץ למהלך אחד, אפשר לראות כאן תיאור כמעט מדויק של התפתחות פנימית.
תחילה יש משהו שאני עדיין לא יודעת שאני יודעת. הוא נמצא בשוליים, בעומק, בתחושה, באי-נוחות, בסקרנות. בשלב מסוים הוא מקבל קול – השאלה עולה. אני מפנה את המבט אל מה שהיה שם כל הזמן, ורואה אותו אחרת. אני מתחילה להבין מה אני רוצה, מה דעתי, מה מושך אותי, מה מפחיד אותי, ולבסוף אני עומדת בפני בחירה.
הלא-מודע נעשה מודע לא ברגע אחד, אלא דרך תהליך.
בקריאה הזאת, הנחש מייצג את הדבר שכבר רוחש מתחת לפני השטח. חווה היא התודעה שמסוגלת לפגוש אותו. העץ מייצג את האפשרות לדעת. האכילה היא ההפנמה. ורק אחר כך מגיע הפסוק: "ותיפקחנה עיני שניהם".
וזה חשוב: העיניים אינן נפקחות ברגע שהנחש מדבר. הן נפקחות אחרי הבחירה והאכילה.
יש הבדל בין לשמוע אפשרות לבין לדעת אותה מתוך חוויה.
אולי משום כך יש דברים שאנחנו מבינים באופן שכלי במשך שנים, ורק ברגע מסוים הם נעשים באמת שלנו. אנחנו אומרים: "ידעתי את זה, אבל עכשיו אני יודעת."
זו כבר דעת אחרת.
האישה שהניעה את התודעה
הייתי רוצה להציע קריאה אחרת מעט לדמותה של חווה. לא במקום הקריאות המסורתיות אלא לצדן.
חווה היא האישה ששמעה שאלה והסכימה להתייחס אליה. היא הסתכלה מחדש על מה שהיה שם כל הזמן. היא ראתה לא רק דבר מותר או אסור, אלא אפשרות להשכיל. היא נתנה לסקרנות מקום. היא הפכה פוטנציאל למעשה, ובמעשה הזה הובילה את האדם אל מציאות תודעתית חדשה.
אם הנחש הוא זה שמעיר את האפשרות, חווה היא זו שהופכת את ההתעוררות לבחירה.
ואולי זו אחת הסיבות שהסיפור ממקם דווקא אישה בנקודת המעבר הזאת. האישה שתיקרא בהמשך אם כל חי היא גם זו שבקריאה הסמלית הזאת מביאה לעולם צורת חיים חדשה: חיים של אדם שיודע שהוא יודע.
הכול מתחיל ברגע שבו חווה שומעת קול שאומר שיש עוד משהו לדעת, ומגלה שבתוכה כבר קיים החלק שרוצה לדעת אותו.
